מידת ה'יסוד' עניינה ההמשכה האלוקית למטה, ובאופן של התקשרות ודבקות.
בספר התניא (איגרת הקודש סימן טו), אדמו"ר הזקן מביא משל למידת ה'יסוד' מהתקשרות אב לבנו:
"ובחינת יסוד היא על דרך משל ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו באהבה ורצון, שרוצה שיבין בנו, ובלעדי זה גם אם היה הבן שומע דבורים אלו עצמם מפי אביו... לא היה מבין כ"כ כמו עכשיו שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה וחשק, שחושק מאד שיבין בנו, וכל מה שהחשק והתענוג גדול כך ההשפעה והלימוד גדול שהבן יוכל לקבל יותר והאב משפיע יותר, כי ע"י החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו...".
כלומר, אב שמרגיש קשר חזק לבנו, הקשר בא לידי ביטוי באכפתיות הגדולה שהבן יבין את לימודו, והתקשרות זו פועלת ממילא שהבן אכן ייטיב להבין את מה שהאב מלמדו, ומתוך כך תגבר השפעת האב על הבן.
מתיאור זה נוכל גם ללמוד על עניינה של מידת ה'יסוד' בחיינו. לכל יהודי יש תפקיד, משימה ושליחות שהקב"ה הטיל עליו. אין אדם שאין לו יעד שאליו הוא צריך לצעוד. כשם שאין פרצופיהם של בני אדם דומים, כך גם התפקידים שקיבלו שונים ומגוונים, ולכל אחד יש "שדה פעולה" שבו עליו לפעול, והתמודדות משלו בדרך למילוי שליחותו בעולם.
כדי לפעול נכון בעולם יש להשתמש בכל הכוחות. ועם זאת, הגורם העיקרי שבו תלויה ההצלחה בפועל הוא האכפתיות של האדם מהמשימה שהוטלה עליו והרצון העז שלו למלא את שליחותו.
כפי שבמשל בתניא, האכפתיות של האב יוצרת בו הזדהות עם העולם הפנימי של הבן, והיא מתעלה מעל פעולה טכנית, זרה ומנוכרת, ועל ידה ההשפעה מצליחה הרבה יותר, כך באופן כללי יותר בחיים, כשהאדם דבק במטרת שליחותו מתוך 'התקשרות' פנימית, גוברים הסיכויים שיצליח למלאה.
מידת היסוד עניינה התקשרות והתחברות, כמו כריתת ברית. ברית פירושה הסכם שאינו ניתן לשינוי. למשל: כאשר שניים כורתים ביניהם ברית, הם קובעים למעשה שגם אם בעתיד יתפוגגו האהבה ותחושת הקשר ביניהם ולעיתים עוצמת האורות תחלש, הם יישארו קשורים זה לזה בברית בלתי ניתנת להפרה. קבלת ההחלטה עניינה ברית, כלומר תהליך שאינו ניתן לשינויים.
לעורר את הקשר
איך מעוררים בעצמנו את מידת ה'התקשרות' של ה'יסוד'? מה עלינו לעשות כדי שיהיה לנו אכפת?
בחסידות מובא שה'התקשרות' של מידת ה'יסוד' תלויה בכוח הדעת. הדעת אין עניינה הבנת הרעיון בלבד, אלא ההתחברות אליו והפנמתו. הפנמת רעיון נעשית כשהאדם חוזר עליו שוב ושוב, חושב עליו ללא הרף בהתמדה גדולה, ומוצא את עצמו באופן אישי בתוכו.
פעמים רבות, האדם שומע שיעור או לומד שיחה של הרבי או פרק תניא וכדומה, ובזמן הלימוד מתעוררת בו התפעלות מהרעיון והוא מתרומם מעט מעל הקרקע, אך לאחר זמן הרושם של הלימוד מתפוגג, וההתפעלות דועכת. כדי שהרעיון יהפוך להיות חלק מהלומד ויפעל בו שינוי פנימי, על האדם לעשות מעשה שיגרום לחיזוק הקישור בינו לרעיון: להישמר שלא להרפות ממנו, ואדרבה לחשוב עליו שוב ושוב ולקשר את עצמו אליו. בפעולות אלה יגרום להעמקת הדעת היוצרת הפנמה ו'התקשרות'.
ההפך מדעת הוא הסחת הדעת. כאשר האדם יסיח את דעתו מחשיבות העניין, אפילו ההבנה קיימת במוח ובזיכרון שלו, לא די בקיומה כדי 'לתחזק' את הקשר. בהיעדר אכפתיות של ממש – ייחלש הקשר, ואין ספק שחולשה זו תשפיע גם על איכות הפעולה המעשית.
הדעת היא 'התקשרות' ברובד השכל, וה'יסוד' הוא 'התקשרות' ברובד הפעולה והמעשה, והאחרונה נובעת מן הראשונה.
סדר להצלחה
ידוע, על פי המבואר במאמרי החסידות והקבלה בהרחבה, כי יוסף הצדיק הוא כנגד מידת היסוד. בעודו צעיר, חלם יוסף חלומות גדולים. חלומות הם יעדים ושאיפות. החלום הוא סוג של 'חזון'. יוסף הצדיק, למרות הקשיים הרבים והמהמורות שבהן נתקל בדרך, הגיע למימוש יעדיו וחלומותיו, ובהצלחה עצומה. וכעדות התורה "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (בראשית לט, ג).
מידת היסוד של יוסף הייתה מקור הצלחתו.
היסוד עניינו התמקדות והתרכזות, מתוך דבקות במטרה, וללא פיזור הנפש והשקעת כוחותיה בדברים אחרים. יוסף היה ממוקד בתכלית במקום שבו הוא נמצא – בין שהיה בבית פוטיפר ובין שהיה בבית האסורים – ומתוך אותה התמקדות, המלווה בביטחון ובאמונה חזקה שהמקום שבו הוא נמצא הוא המקום הנכון והחשוב עבורו, הצליח.
כשאדם מפזר את כוחותיו להגשמת רצונות ויעדים רבים, וכולם בעיניו דחופים וחיוניים באותה המידה, ומשום כך כולם צריכים להתבצע עכשיו... הוא יוצר בעולם הנפש ובחייו בלבול והתפזרות.
הבירור המתוקן יוצר סדר וקובע מהו הדבר הדחוף והחיוני ביותר שאותו יש לעשות תחילה בדרך להגשמת היעד, מהו הצעד שיבוא אחריו וכך הלאה.
לפי מה נקבע הסדר? לפי העניין וחשיבותו, ולא לפי מה שמזדמן... לדוגמה, אם אני צריך לנסוע גם לירושלים וגם לחיפה, אבדוק איזו נסיעה דחופה יותר ועולה בחשיבותה ואליה אצא תחילה, ולא אעלה על האוטובוס הראשון שייקרה בדרכי.
וכביטוי שאמר פעם אדמו"ר הריי"ץ: בעבודה מסודרת ההצלחה היא באין ערוך.
ועל דרך זה המובא בספר "היום יום" לתאריך ז' בתמוז:
"אבי אדמו"ר אמר: בחסידות נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחילתן, הדרגא של עיגולים מבלי אשר ימצא ראש וסוף, אבל אחר כל זה העיקר הוא סדר. הבעל שם טוב היה מסודר, המגיד ממזריטש דקדק על סדר, ורבינו הזקן לימד חסידים שיהיו מסודרים, זאת רואים במאמריו, מכתביו, ניגוניו. החסידים שהיה להם זמן קבוע לבוא לליאזנא – אחר כך לליאדי – לא היה להם רשות לשנות את הזמן ללא רשיון של הרבי, על קבלת הרשיון היה צריך שיהיה טעם. אצל הרבי היה ועד מיוחד להנהגת את סדר החסידים בראשו מהרי"ל אחי רבינו, ובנוסף לכך היה אצלו וועד מיוחד להנהיג את סדר האברכים החסידיים ובראשו אדמו"ר האמצעי".
להקדיש זמן לסדר
עשיית סדר פנימי בחיים של האדם ובתחומי חייו דורשת זמן. החשיבה הלא מתוקנת מזלזלת בעשיית הסדר: קביעת הסדר נראית לה מיותרת, ואם כך, הזמן המוקדש לטיפול בה הוא זמן מבוזבז. החשיבה התוהית "רוצה לרוץ קדימה" וכל פעולה שמעכבת אותה בדרכה אינה אלא עיכוב מיותר. אך בסופו של דבר מתברר שההפך הוא הנכון: הזמן שכביכול נחסך (בדילוג על שלב התכנון היסודי), מתבזבז אחר כך בהתנהלות לא מסודרת, ולבזבוז הזמן מתווסף גם בזבוז אנרגיות רבות, וה"חסכנות" מביאה את ה"חסכן" למפחי נפש.
גם עשיית סדר בבית בין החפצים השונים היא 'בירור' – מה נצרך ומה מיותר, ומה המקום המתאים לכל אחד מהחפצים – וגם היא אורכת זמן; אבל אחרי שמקדישים לה זמן מגלים שהזמן שכביכול "בוזבז" – מביא ל"חיסכון" גדול בהמשך: כשיודעים היכן כל חפץ והגישה אליו נוחה – כשזקוקים לו, מגיעים אליו בקלות ולא מבזבזים זמן יקר בחיפושים. כך ויותר מכך, בסדר ובמימוש של תחומי החיים.
אדם שאיננו מסודר, אפילו הוא גאון וניחן בכישרונות רבים וביכולות ביצוע מופלאות – יתקשה להצליח באמת. אומנם במקרים מסוימים כישרונותיו הנדירים מאפשרים לו לחפות על חוסר הסדר הפנימי ולהגיע להישגים נאים, אך אילו היה מסודר – היה מגיע להצלחה הגדולה לאין ערוך מהישגים אלו.
אנשים שהמנטליות שלהם קיצונית רגילים לטעון ש"אינם מסתדרים עם סדר", שהסדר רק "מעיק" עליהם. הם "נעולים" על פרט אחד ורוצים להשקיע רק בו, גם אם על פי הסדר הנכון צריך להתחיל במשהו אחר דווקא. אצל אנשים כאלה חלק חשוב במעבר לחשיבה מתוקנת יהיה פיתוח ההכרה בחשיבות הסדר.
