הורים כראש

על ההקבלה בין ההורים למוחין אכן ניתן לשאול: האם להורה עצמו אין רגשות? האין הוא עלול לכעוס להיפגע או להתרגש ולהתלהב בעוצמה?
התשובה היא שבוודאי יש בתוך ההורה מערכת שלמה של כוחות כולל רגשות אך כשמביטים על מבנה המשפחה באופן כללי ההורים הם ה'ראש' ביחס לילדים.
למקום הרגשי של ההורה (המתאפיין בתנודות ומתגלה במקרים ובמצבים שבהם הוא נפגע או כועס וכדומה) יש מקום במערכות יחסים אחרות כגון יחסים עם הממונים עליו או עם הכפופים לו במקום העבודה בהתמודדות עם אתגרים שונים בחייו ועוד. מובן שחשוב לעבוד על הרגשות ולהשתדל להביאם שיהיו מאוזנים ומתוקנים גם במקומות אלו אך ביחסים שבין ההורים לילדיהם תפקיד ההורים ברור: עליהם להיות ה'ראש' - המקום הבוגר והשקול.
הילד לא אחראי
על ההורים לזכור את תפקידם ולהתנהל ליד ילדיהם בדרך ההולמת אותו. ניהול מערכת יחסים רגשית לעיני הילדים (לדוגמה: "הוא עשה לי אני אעשה לו" או "נפגעתי מהילד…" וכו') מעיד שההורים שכחו את מקומם ההורי ואת בחינת ה'ראש' כלפי הילדים.
תפקיד זה הוא תפקידם תמיד בכל עת ובכל מצב כולל מקרים ומצבים שבהם ההורה עייף (מיום עבודה או מסיבה אחרת) או מתוסכל ממהמורות החיים השונות. גם אז עליו לזכור שמשימת פתרון בעיותיו אינה מוטלת על ילדיו. ולפיכך כל עוד הוא משוחח עם ילד מילדיו עליו להשתדל להתנהג באופן רגוע ושקול ולבטא את מקומו האמיתי במשפחה בחינת ה'ראש'.
לעיתים ההורה חש שהוא זקוק לפרק זמן שבו 'יהיה עם עצמו' ואין לו פניות נפשית וכוח להעניק מתשומת ליבו לילדיו. גם במצבים כאלה חשוב שההורה יזכור שהזמן והפניוּת הנפשית אינם באחריותו של הילד אלא באחריותו שלו. הילד נמצא במעמד של 'מקבל' מההורה ולא להפך. ההורה אינו יכול לצפות להיפוך היוצרות שהוא יהפוך ל'מקבל' מן הילד והילד יהפוך ל'משפיע' שידאג לו לנוחותו ולכוחותיו.
אתה ההורה צריך ליצור את מסגרת הזמן הנכונה בגבולות הנכונים. מותר לך לחפש לעצמך פרקי זמן ולהקדישם לפעולות שיעזרו לך 'להיטען' מחדש. הדבר אפילו נחוץ בזמנים מסוימים. ועם זאת - האחריות למציאת הזמנים ולעשיית הפעולות מוטלת עליך. הילד אינו יכול ואינו צריך לשאת באחריות הזאת.
במקרה הצורך ניתן לומר לילד: "עכשיו אני לא יכול להתפנות אליך. אתפנה אליך מאוחר יותר" או "הייתי מקשיב לך בשמחה אבל ברגע זה אני עוסק בעניין חשוב אחר" (ואם אמרת זאת אנא זכור לפנות לילד בחלוף הזמן הזה ולהקשיב לו כפי שהבטחת). מכל מקום אין להיכנס לסחרור רגשי לכעוס ולבוא בתלונות על התנהגותו ה'תובענית' וה'בלתי מתחשבת' של הילד כגון "איך הוא לא מבין שאני עכשיו עסוק וצריך את השקט לעצמי..." "איך הוא לא מתחשב...".
אתה ההורה הבוגר ה'ראש'. הוא הילד הקטן. לא תמיד הוא מבין והאמת היא שהוא אינו אמור להבין. קבל אחריות לניהול הזמן שלך ואל תטיל את האשמה על הילד ואל תצפה ממנו להיות 'בוגר' ביחס שלו כלפיך.
לא לאבד את ה'ראש'
גם כאשר ההורה רואה לנכון מטעמים חינוכיים להביע את כעסו על מעשה שלילי שהילד עשה וכדומה עליו להקפיד להיות מיושב ורגוע בתוכו ולא לאבד את ה'ראש'. וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות בעניין ביטוי כעס כלפי בני הבית לצורך חינוכי: "יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו והוא אינו כועס".
התרגשות ובהלה של ההורים אפילו התעוררו בשל דברים חמורים (ואזי הן לכאורה 'מוצדקות') מחלישות את התדמית ההורית ובשל אותה היחלשות לא ישפיעו ולא יפעלו אצל הילדים. כאשר ה'ראש' איננו מתנהג כ'ראש' קשה ל'גוף' לקבל ממנו.
על כן אם ההורים חשים שהם נסערים ועלולים 'לאבד את הראש' ואת היכולת של המוח לשלוט בלב מוטב שימתינו עד לחלוף סערת הרגשות ורק אז ולא מייד יאמרו את דברם וכדברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש (להלן: 'הרבי'): "לפעמים צריך להבליג על רגשות הלב ומוכרחים להתאפק אפילו מהוכחה שעל פי תורה לפי שעה". (איגרות קודש חלק יא עמ' קלו)
"כשהראש הוא בריא אזי גם הגוף בריא" (ספר "היום יום" כ"ג באדר). הורים שמצליחים לשמור על רוגע ושלווה מתינות ושיקול דעת מול הילדים וממלאים את תפקיד ה'ראש' כהלכה מאפשרים לילדיהם גדילה גשמית ורוחנית מתוך ביטחון ושמחה.