ב"ה.
בטבעי אני אדם מאוד ביישן, לא שמח מידי וחבורתי מידי, ואני רואה שזה פוגע בי בחיי המשפחה שלי. אני מרגיש שיש איזה שהיא חסימה מהילדים שלי אליי.
אני מתעניין הרבה בשלום הילדים, אך בכל זאת, אני רואה ומרגיש שהם לא מצליחים להתחבר אליי, הם מרגישים מנותקים.
(רק לשם ההשוואה – אם הילדים מגיעים מהבית ספר ואשתי לא נמצאת בבית, הם ישאלו עוד פעם ועוד פעם, מתי אמא מגיעה?? נו?? כאילו קשה להם השהות איתי בלבד..). תודה רבה.
מתוך שאלתך נראה שהתנועה של הבושה וחוסר השמחה, היא אחד המאפיינים שגורמים לניתוק הזה.
לדעתי, כדאי וצריך לעורר ולהלהיב את תנועת השמחה, את תנועת המאור פנים והאהבה, וכמים הפנים לפנים – הילדים ירגישו את זה גם, ויתחברו אליך בצורה טובה יותר מהעבר.
להלן אבאר בקצרה את חשיבותו של נושא זה בחיי האדם כלפי ילדיו ובכלל, ומתוך לימוד הרעיונות (כידוע שאת כל הענינים שרוצים לפעול, ניתן לפעול אותם דווקא ע"י לימוד הדברים, והבאתם אל השכל) בעז"ה יהיה קל יותר להראות את יחס זה כלפי המשפחה.
חכמים אומרים: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" וכן: "הוי מקבל את כל האדם בשמחה". מאור פנים ושמחה ביחס ההורים כלפי ילדיהם כמוהם כאמירה ללא מילים, אמירה שיוצרת כעין תמונה בתודעת הילדים. הילדים קולטים בחוש את התמונה והיא נחקקת בהם. השמחה ומאור הפנים מצד ההורים פועלים על הילדים ויוצרים אצלם חוויה עוצמתית שמשפיעה השפעה ניכרת על תפיסתם את עצמם.
מאור פנים הוא ביטוי של חוכמה, כפי שנכתב "חכמת אדם תאיר פניו". בכתבי החסידות מבואר שהמקום של החוכמה הוא מקום של אור, מנוחה ועונג. מקום החוכמה הוא מקום ההברקה. ההברקה היא גילוי של אור שממלא את האדם ויוצר תחושה של שלמות. הביטוי של השלמות הפנימית הוא המנוחה ועונג, בניגוד לאדם שמרגיש חסר ושואף להתמלא מהחוץ.
השמחה היא מתכונותיה של הבינה כפי שכתוב "אם הבנים שמחה". בכתבי החסידות מבואר שהשמחה היא תחושה של התמלאות שנוצרת כאשר יש השלמה של חוסר. זוהי התרגשות שנובעת מהשלמה או מהתחדשות.
כאשר האב, שמבטא את תכונת החוכמה, מקבל את הילד בפנים מאירות ומשדר לו מסר ש"טוב לי שהגעת", "הינה, אני פה בשבילך", "אני פנוי בשבילך", "אני מביא את עצמי אליך", נוצרת אצל הילד חוויה של ביטחון עצמי, יציבות, קיום ועצמיות. הנוכחות והפניות של ההורה מלמדות את הילד שיש לו מקום וחשיבות בעולמו של ההורה, והוא מסיק מכך שיש לו מקום וחשיבות בעולם כולו. הנוכחות מול הילדים פירושה הימצאות עימם בשלווה ובנחת והתעלמות מכל דבר אחר. רגעי הנוכחות הללו מהותיים מאוד לילד והם נוסכים בו את הביטחון בעצם מקומו בעולם. בחוויה של הילד – "אם אני קיים בתודעת ההורה (האב), משמע אני קיים".
לחץ וטרדה הם המקום ההפוך למאור פנים. קבלת הילד בטרדה ובלחץ היא כעין אמירה סמויה ש"אני לא פה בשבילך", "אני לא פנוי אליך", "אני לא נוכח בשבילך". המסר הסמוי הזה יוצר בילד תחושה ש"ההורים שלי עסוקים וטרודים. אין לי הורה (נוכח וגלוי)", ותחושה זו עלולה להוביל לחוסר ביטחון עצמי ולתחושת חוסר מקום. בחוויה של הילד – "אם אין לי מקום בחיי ההורה, אין לי מקום משמעותי בעולם".
המסר הטמון בהארת הפנים הוא "אני נוכח בשבילך", אבל השמחה מוסיפה לו נופך מיוחד: יש בה כעין אמירה ש"אתה מוסיף לי, משלים אותי". כשהאם מקבלת את ילדיה מתוך שמחה היא משדרת להם מסר בלתי מילולי שפירושו: "הינה, אתה ממלא אותי", "הנוכחות שלך עושה לי טוב", "כשאינך בבית אתה חסר לי", "אני שמחה מעצם המפגש איתך". יחס של שמחה בונה בילד מקום נפשי של יכולת וביטחון לתת. בחוויה של הילד - "הנוכחות שלי נותנת לאימא שלי שמחה". חוויה זו בונה בילד את התחושה שאכן יש לו מה לתת. כשהאם נמצאת במצב של דיכאון או שפניה נפולות כי קשה לה מסיבות אישיות או אחרות, יכול להיות שהיא תתפקד בטיפולה בילד, לא תפגע בו או תשלול אותו, אך התמונה של הפך השמחה מצד ההורה נחווית ונחקקת אצל הילד באופן כזה שמשפיע על תפיסתו את עצמו - שאין לו מה לתת לעולם, שאין לו ערך, ושהנוכחות שלו אינה בעלת השפעה.
מצב של היעדר שמחה ומאור פנים מניב תוצאות נפשיות שליליות. אם ההורה טרוד ולחוץ תדיר, הילד חש שתמיד יש משהו חשוב יותר ממנו, והוא אינו חשוב להוריו, ומתוך כך הוא מסיק שאין לו ערך וחשיבות בעולם. הילד עלול להגיע לחוויה פנימית של 'יתמות', כאילו אין לו הורים, אף על פי שבמציאות יש לו הורים. כיוון שלבניית הביטחון הפנימי נחוצה הנוכחות של ההורה, טרדה והיעדר נוכחות אמיתית גורמים לחוסר ביטחון וחוסר מקום בתפיסת הילד את עצמו. ייתכן גם מצב אחר: האם לאו דווקא טרודה, אבל אין לה שמחה לקראת הילד. היא אינה מוצאת עניין בהשלמה שהיא מקבלת מהילד. הפנים אומרות – "למה באת?… תסתדר בעניינים שלך… אני לא שמחה בעצם הנוכחות שלך… תן לי להיות בשלי…" ייתכן שהילד בא לספר מה עובר עליו, אבל ההורים לא שמחים לשמוע, לא שמחים שהוא מביא משהו מעצמו אליהם. תגובתם מעוררת בילד את התחושה ש"אין לי מה לתת", "הנוכחות שלי לא מוסיפה שמחה לאיש". אפשר לסכם ולומר כי כשההורה מאיר פנים ונוכח מול הילד, הילד מקבל את התחושה שיש ביטחון במקומו בעולם, וכשההורה גם שמח לקראתו, הילד מקבל ביטחון שיש לו מה לתת.
התנועה של השמחה ומאור הפנים, היא אחד הדברים הכי חזקים שמחברים את ההורים עם הילדים. הילדים חשים בתנועת ביטחון בעצם שהות ההורים, בעצם המקום שלהם.
חיזוק המקום הזה, יביא בבירור את הילדים גם כן – כמים הפנים לפנים – לחיבור חזק יותר עם הילדים.
ויש להוסיף לכל זה, את המבואר בחסידות (ראה המשך תרס"ו) שהאהבה והחיבור בין הילדים להורים היא עניין עצמי, ואין צורך להתבונן כדי לעורר אותו, אלא רק לשים לב אליו, כי בעצם הוא קיים תמיד, הוא עניין עצמי שאי אפשר לשנותו.