הוכחה בעייתית

הסבר נרחב של עקרונות חשובים מאוד באופן אמירת דברי תוכחה ועזרה איש לרעהו מובא במאמר ד"ה "אם רוח המושל" תרצ"ה של כ"ק האדמו"ר הריי"ץ אשר אף כתב עליו באחד ממכתביו "אשר ראוי לכל אחד ואחד מאנ"ש ללמדו היטב אדעתא דנפשי'" (אגרות קודש שלו חלק ג' עמ' רצב).
המאמר מבוסס על דברי שלמה המלך בספר קהלת (י ד): "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח כִּי מַרְפֵּא יַנִּיחַ חֲטָאִים גְּדוֹלִים".
מדרש רבה מבאר שפסוק זה מדבר על אדם שעלה לגדולה. אדם כזה צריך להישאר במידת הענווה שלו ולא להתגאות. "מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח" – אל תניח את מידת ענוותנותך.
בפשטות ניתן לפרש שהנחיה זו אמורה גם לגבי כל אחד מאיתנו (שהרי כל אחד הוא בבחינת 'משפיע' לחברו) שעליו לשים לב לדבר עִם זולתו מתוך מקום של ענווה וביטול "בגובה העיניים" ולא מתוך התנשאות שלילית. רק כשאדם מכיר בענווה את מקומו האמיתי הוא יכול להתחבר לחברו באמת ולהשפיע עליו.
לחלק השני של הפסוק "כי מרפא..." הרבי הריי"ץ מציע שני פירושים: (א) מלשון הרפיה; (ב) מלשון רפואה. כל אחד מפירושים אלו מוסבר בהרחבה בהשלכות המעשיות שלו בכל עניין של השפעה נכונה אל הזולת. מומלץ ללמוד את המאמר מבפנים ולראות את ההסברים הנפלאים המובאים שם.

חשיבות ההרפיה
בניסיון הכן של אדם לעזור לחברו טמונה סכנה: מתוך הרצון לעזור ה'עוזר' מקבל עליו אחריות לאותה הבעיה של ה'נעזר' ו'עוסק' בה ומתוך ה'עיסוק' הזה הוא 'נתפס' בבעיה והיא משפיעה עליו ופוגעת בו.
באותו מאמר הרבי הריי"ץ מצטט את מאמר חז"ל: "גדולי הדור נתפסים בעוון הדור" – ברי שמצד עצמם הם משוללים מאותן בעיות המלוות את הדור שלהם אבל כיוון שקיבלו עליהם אחריות לדור ולבעיותיו – הם מושפעים מאותן הבעיות בצורה כל שהיא ו'נתפסים' בהן.
ועל דרך זה באדם היחיד: יכול להיות אדם שמצד עצמו איננו קשור כלל לדברים שליליים מסוימים אבל כשהוא יושב עם אנשים והם מספרים לו את מעשיהם הנוראים וההתנהגויות המעוותות שלהם וכדומה מתוך ההקשבה לדבריהם והזדהותו עם המְספרים – מתוך רצון כן לעזור להם – הוא מגלה שגם בו עצמו קיים 'משהו' מאותם העיוותים. ייתכן שקודם לכן מחסומים נפשיים מנעו ממנו 'לגשת' אליהם אבל בתהליך ההזדהות המחסומים הוסרו והעיוותים מתגלים.
על כך אומר שלמה המלך: "כי מרפא יניח חטאים גדולים" – אותו אחד שעלתה עליו "רוח המושל" והוא מקבל אחריות ומנסה לעזור אם ירפה את עצמו ויישאר בענווה אמיתית הוא "יניח חטאים גדולים" היינו: אותם בעיות ועיוותים קשים לא 'ייתפסו' בו ולא ישפיעו עליו.
תחושת הישות בעומקה היא הערכה שגויה של האדם את עצמו המבוססת רק הערך המותנה של מציאות הזולת. לאדם מצד עצמו כביכול אין שום ערך ורק ביחסי הגומלין שלו עם הסביבה נוצרת מעלתו. כיוון שהוא מרומם מאחרים בחברה מעריכים אותו ומכבדים אותו וכן הוא מעריך את עצמו על פי הישגיו ופעולותיו אבל ללא כל זאת מצד עצמו הוא חסר ערך.
לעומת זאת תחושת הביטול בעומקה היא הערכה עצמית נכונה המבוססת על מהותו שלו ואינה תלויה בזולת או ביחס מצד הסביבה. מובן שבינו ובין הסביבה מתקיימים יחסי גומלין וערכו העצמי מתבטא גם בהם אך הגרעין הפנימי והעצמי של ההערכה העצמית אינו תלוי ומותנה בסביבה.
מי שרוצה לשמור על עצמו ולא 'להיתפס' באותם בעיות ועיוותים חייב להרפות. להימנע מלחץ ולפתח בעצמו תחושה של רפיון ענווה ורוגע פנימי המבטאים שלמות נפשית שלא מותנית בהצלחה או בכישלון. עליו לשים לב להתחבר אל המקום הפנימי של עצמו ולא אל המקום החיצוני התלותי.
וזה הפירוש הראשון בדברי שלמה המלך "מקומך אל תנח כי מרפא יניח חטאים גדולים" – אל תשכח את המקום שבו היית לפני שהתחלת לטפל בבעיות ובעיוותים. כך תוכל לפעול מתוך מקום של רוגע ענווה וביטול ולא לתת לתחושת האחריות 'להלחיץ' אותך לפתח בך ציפיות לא נכונות ולעזוב את המקום הקודם שלך.

כוח לרפא
ההדרכת להיות בענווה ושלווה נפשית עשויה להציל מהשפעה הרסנית של הבעיה ולא זו בלבד – הליכה לאורה עשויה אף לתקן את הבעיה עצמה ולביא לריפוי שלה כפירוש השני האמור 'מרפא' – מלשון לרפא.
כדי שאדם יהיה מוכן לשמוע 'דברי תוכחה' מחברו הוא חייב להרגיש שאותו חבר שותף מלא לכל בעיותיו מזדהה איתן ומצטרף אליו לתיקונן – יחד.
כפי שהוסבר קודם ההקשבה מתוך ענווה עשויה לגרום למאזין להבין שהבעיה של חברו – קיימת במידת־מה גם אצלו. מתוך כך הוא מבין ששניהם "באותה סירה" – לשניהם בעיה אחת. הוא איננו 'מעל' חברו אלא 'איתו' – יחד. הבנה זו תורמת ליכולתו להזדהות עם חברו ועם קשייו. הזדהות זו היא כאמור תנאי לנכונות החבר לקבל ממנו עצה או תוכחה כמאמר רבנו תם בספר הישר: "דברים היוצאין מן הלב נכנסין אל הלב".
וכדברי הרבי הריי"ץ בסיכום המאמר הנ"ל: "וזהו אם רוח המושל דאם באת לך ממשלה – מקומך אל תנח מדת ענותנותך שהי' לך קודם הממשלה אל תנח כי מרפא זה שהוא רפה מלהתנשאות יניח חטאים גדולים ולא יהי' נתפס בעון הדור מפני הענוה שבו ועוד זאת כי זה אשר ישווה עצמו להקהל ומוצא בעצמו זה דאז הרי בהתוכחה שלו כולל גם את עצמו... הנה עוד זאת כי הוא מרפא שזהו רפואה לחטאי' גדולים של הדור...".
היינו כדי שהניסיון לעזור לחבר אכן יצלח נחוצים שני ההיבטים – שני הפירושים: המאזין חייב להרפות ולא להיכנע לתלות המסוכנת כי אם יילחץ וייכנע לה – משימתו לא תצלח; ועם זאת אותה ההרפיה ואותה ההבנה שהבעיה קיימת גם אצלו תאפשרנה את ההזדהות שלו עם החבר שהיא תנאי לנכונות החבר לקבל את דבריו.