מוסר השיעור צריך לשים לב מול איזה סוג קהל הוא עומד, מהי יכולתו והמסוגלות של הקהל, ולפי זה להתאים את רמת החומר, באופן שיובן ויושג אצל השומעים כראוי.
יחד עם זאת, כדאי להדגיש עיקרון חשוב, שלפעמים לא שמים לב אליו: הניסיון מוכיח, כי יצירת קשר פנימי ולאורך זמן עם רוב האנשים, הוא כאשר הרעיונות הנלמדים בשיעור הינם בעלי עומק וחידוש.
פעמים רבות מוסרי שיעורים בחסידות מחפשים "ווארטים", רעיונות קצרים וקלילים, סיפורים וכדומה, מתוך מחשבה שלרעיונות אלו כולם יוכלו להתחבר ולא יחושו שזה קשה מידי לרמתם.
האמת היא, שחומר פשוט וקל הוא אולי טוב לשיעור חד פעמי, או כפתיח לשיעור, אך כאשר רוצים ליצור מסגרת קבועה של שיעורים, יש לקחת בחשבון שגם אם השיעור היה מאוד מעניין ונראה שהקהל נהנה ממנו, הרי אם השומעים יצאו בהרגשה שלא שהתווסף להם תוכן עמוק, אלא רק דברים קלילים שביכולתם ללמוד אותם גם בבית לבד, במקרה כזה עלול לקרות שחלק מהאנשים, ובדרך כלל אלו אנשים רציניים ובעלי רמה גבוהה, ירגישו שהדבר מיותר עבורם.
גם אם יש לך חוש הומור טוב והצלחת להצחיק את הקהל ו"לגלגל" אותו מהכסאות, הרי בסופו של דבר אין מטרת המפגש כדי לצחוק וליהנות מבדיחות. אפשרויות כאלו יש לרוב במסגרות אחרות... כדאי כמובן לעשות שימוש בחוש הומור מידי פעם, אך באופן המתאים, ומבלי לעשות מהטפל עיקר, מאחר ולא בשביל זה הם באו לשיעור חסידות, שאמור לדבר ולהיכנס פנימה אל תוך נפשם. לאחר זמן קצר, זה כבר ייראה להם מיותר וללא חידוש.
לעומת זאת, כאשר ניכר שהחומר בעיקרו הוא רציני ועמוק, הרי גם אם הם לא תמיד הבינו וקלטו עד הסוף את הרעיונות (בגלל החיסרון באופן מסירת השיעורים או מחמת קוצר השגתם), הם יראו בכך אתגר והדבר יעורר אצלם את הרצון להמשיך ולהגיע לשיעור, בפרט אם הגישה האנושית הייתה מכבדת, כאמור.
כמובן שככל שהחומר הוא עמוק יותר ורציני יותר, אכן יש להשקיע היטב בהכנתו, כדי שבאמת יהיה אפשר להעביר אותו בצורה נכונה וברורה גם ל'מתחילים', אך העיקרון הוא – לא לחשוש מללמד חסידות בצורה מעמיקה, כולל מושגים ועניינים מופשטים, גם לאנשים שנראים במבט ראשון רחוקים מאוד ממושגים אלו.
דוקא העומק שבלימוד והסברת העניינים המופשטים, בכוחם ליצור מסגרת רצינית של לימוד, לאנשים רציניים בקשר לזה כדאי לציין את דברי הרבי בשיחתו הקדושה ביום שמחת תורה תשי"א ["תורת מנחם – התוועדיות" תשי"א חלק א, עמוד 40 ואילך]:
"לכאורה יכולים לטעון: בשעה שצריכים לעורר אודות הנחת תפילין, שמירת שבת, וכיו"ב – מה מקום לדבר אודות לימוד החסידות, ובפרט ענינים עמוקים בתורת החסידות, כמו בענין עולמות האין סוף שלמעלה מאצילות, ביאור החילוק שבין הביטול דעולם האצילות להביטול דעולמות האין סוף שלמעלה מאצילות?!...
התגלות תורת החסידות – ממשיכים לטעון – היא כדי לבוא לאהבה ויראה [כמו שכתב הרמב"ם "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן כו'", התבוננות בגדולת ה'], שעל ידי זה תהי' עליית התורה והמצוות למעלה, שהרי "אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחה לעילא"; אבל מהי השייכות דהתגלות תורת החסידות למעמד ומצב שצריך לעורר ולפעול אודות קיום התורה והמצוות?!
והמענה לזה:
ידוע מה שכתב כ"ק אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע במכתבו הידוע שנדפס בהמבוא לקונטרס ומעין, ש"עתה הוא זמן הבירורים היותר אחרונים דעקבות משיחא . . לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים והתיקונים", ובמילא, צריכים לעסוק בכל הענינים, שהרי אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים.
זאת ועוד: אף על פי שהתגלות החסידות היא כדי לבוא לאהבה ויראה, מכל מקום, לא נתגלתה תורת החסידות בדורות הראשונים (שהיו שייכים יותר לעניני אהבה ויראה), ש"היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה", כי אם, בדורות האחרונים, בעקבות משיחא דוקא. ושני טעמים בזה: (א) כיון שבעקבות משיחא הולך ומתגבר החושך ביותר, יש צורך לבטל ולהאיר חושך גדול זה על ידי אור גדול ביותר. (ב) כיון שמתקרבים לימות המשיח שאז יהי' שלימות הגילוי דפנימיות התורה, צריכה להיות הכנה מעין זה על ידי הפצת המעיינות חוצה.
ומזה מובן גם בעניננו – שגם במעמד ומצב ירוד שצריכים לעורר ולפעול בנוגע לקיום התורה והמצוות, צריכה להיות הפעולה גם על ידי לימוד תורת החסידות.
ואדרבה: כיון שלימוד החסידות קשור עם הענין דתשובה עילאה, נעשה על ידי זה הדילוג למעמד ומצב שבאין-ערוך כלל למעמדו ומצבו הקודם".