הנה בדין זה הוא חלוק אם שואלים לכתחילה, או שיש בזה טרחה גדולה ודוחק.
כי הדין לכתחילה הוא שיש להדליק במקום האכילה, ובנידון דידן הוא במקום שמתארחים, כי עיקר הטעם להדלקת הנר הוא כדי להוסיף בשלום הבית, והכוונה בזה להוספת אור במקום האכילה (וכפי שיתבאר בפרטות לקמן החלוקה בין הטעמים)
אמנם אם זה טרחה גדולה לאשה בערב שבת, ללכת ולהדליק באותו המקום שהם אוכלים (וכמו שיכולים ללכת רק אחרי קבלת שבת וכד') אזי יש עצה שעכ"פ הילדים יאכלו לאחר הדלקת הנרות דבר מאכל במקום הדלקת הנרות, ואז הוי קביעות מסויימת של אכילה במקום הזה. או שידלקו הנרות באופן כזה שהם ידלקו בפועל זמן רב – עד לאחר שיחזרו מבית המארחים, ויאכלו איזה דבר מאכל במקום הנרות.
וכדי להבין את מקורה וטעמה של ההלכה, יש להקדים בכללות עניין הדלקת נרות שבת שישנם ב' טעמים כלליים להדלקת נרות שבת,
הטעם הראשון הוא: "שלא יכשל בעץ ואבן" (רסג, א). כלומר, שהנרות נועדו לכך שלא יתקלו בעץ ובאבן במהלך השבת, ולכן ציוותה התורה להדליק נרות שבת, שיאירו את החושך.
ואילו הטעם השני הוא "שלום ביתו", והכוונה בזה היא שבמקום האכילה ידלקו נרות משום כבוד ועונג שבת. (שם, ד, י).
והסיבה שזה צריך להיות דווקא במקום האכילה, כי מהות הדלקת הנרות אינה רק כדי להוסיף אור על החשכה הקיימת בבית מעצמה, אלא כדי להוסיף אור בעת האכילה דווקא. וכמו שהוא המנהג במקומות יוקרה ובמסעדות, ששמים נרות במקום האכילה, כדי להשרות במקום רוגע ושלווה.
ולכן ציוותה תורה להדליק את הנרות, כדי להוסיף בשלום בית ע"י שיהיה במקום האכילה נרות הדולקים ומשרים רוגע ושמחה בבית.
והיינו שאי"ז רק ענין של הארת החשכה, אלא עצם הוספת אור בשעת האכילה, משרה אוירת רוגע ושלוה ומביא לשלום בית.
וראה בסעיף יג: מצוה לעשות לכתחלה נרות ארוכים שידליקו עד הלילה ומכל מקום אם עשה נרות קטנים שאינן דולקים עד הלילה אין כאן ברכה לבטלה כיון שאכל לאורן ונהנה מהן בסעודת שבת, אבל אם לא אכל לאורן כגון שאכל בחצר וע"ד שיתבאר בסי' רע"ג אם אינן דולקות עד הלילה שאז הוא נהנה מהן בחזרתו לבית שלא יכשל בעץ ואבן באישון אפילה ולילה הרי בירך לבטלה". (וראה קצות השולחן עד, ו).
והנה לטעם הא' יש להדליק במקום שישנים, ולטעם הב' צריכים להדליק דווקא במקום האכילה. ולפי זה, בזמנינו אנו, שבחסדו הגדול של השי"ת התגלה בעולם העניין של חשמל, שניתן להאיר מקומות חשוכים בכל זמן ובכל מקום, וטעם הא' אינו שייך מחמת שישנו אור בבית מחדרים סמוכים או ממסדרונות או מבחוץ וכדו', (בד"כ) אין שייך הטעם שמא יכשל בעץ ואבן. ועיקר מה ששייך כיום הוא ההדלקה במקום האכילה, ולכן צריכים להדליק דווקא במקום שבו אוכלים, ולזה הובאו הפתרונות דלעיל לעניין שזוהי טרחה גדולה להדליק את הנרות במקום האכילה. (וראה שו"ת באר משה ח"ח סי' סח. תשובות והנהגות (להגר"מ שטרנבוך) ח"ב סי' קנד).
[אמנם קצת צ"ע, דמקור דברי אדמוה"ז הוא מהמג"א ס"ק טז: וז"ל: ..דאם אוכל בבית אפי' אין דולקות עד הלילה שרי ומיהו מצוה לעשות נרות ארוכות שידלקו עד הלילה כדאיתא במהרי"ל (של"ה ומט"מ וד"מ). ובלבושי שרד שם ביאר דבריו: אין דולקות עד הלילה. "דכיון דאוכל שם נהנה מהאור מיד כשהשמש באה". ולכאורה מדברי אדמוה"ז ניתן לדייק כדבריו, מכך שכתב "שאכל לאורן" (והרי אפשר להדליק רק מפלג המנחה שהוא שעה ורבע זמניות לפני השקיעה (שלזה קורא בסעיף ו' "בעוד היום גדול", ובזמנם שלא היה אור החשמל לא בבית ולא ברחוב, היה שייך הנאה מכך, שהרי מדובר שאוכל בתוך הבית ולא בחצר, וכנראה בחוש גם היום, שאם יכבה אדם בביתו כל האורות שעה לפני השקיעה, שאור הבית יהיה עמום וכהה), וכן ממ"ש בהמשך דבריו "שבחזרתו לביתו... באישון אפילה ולילה", משמע מלשונו שרק אז הוי גדר כזה של חושך חזק שיכול ליכשל, אך גם לפני כן ישנו הנאה מאור הנר לגבי סעודה (והיינו שרואה השולחן והאוכל כדבעי, כמדוקדק בסעיף ב' וע"ד המבואר ביומא בנוגע למן וסומא שאין נהנים מהמאכל ואין שבעים כ"כ)].
