בדין זה נכנסו לאחת השאלות הידועות בכל דיני ההדלקה, מהי הפעולה שצריכים לעשות כדי שההדלקה תהיה חשובה, ועושה מצווה.
בראשונים ישנם דיונים ארוכים בנושא זה, האם "ההדלקה" עושה כבר את המצווה, או שצריכים שיעור זמן מסויים, ולהלן נבאר את הדברים באופן הראוי, ונעלה לבסוף המסקנא, להלכה למעשה בפועל.
ראשית נביא את דברי השולחן ערוך בהלכות חנוכה, שמבאר ודן בדין הדלקה עושה מצווה, ששם הוא מביא את הדעה שיש מי שאומר דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר, כדי שיעור, קודם הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור, לא יצא ידי חובתו.
כלומר, שאם הוא הדליק באופן הראוי, הוא כבר לא צריך לדאוג מה יהיה בפועל עם הנרות.
וביארו את זה מפרשי השולחן ערוך, מצד כמה וכמה טעמים וצדדים. הפרי חדש, שואל שאלה קשה ביותר על הסגנון של הדברים שהביא מרן השו"ע.
ומביא, שמאחר שהרא"ש [שבת פרק ב סימן ז סד"ה קבעי] והטור כתבו כן, ולא אשכחן מאן דפליג עלייהו, והדין טעמו ונמוקו עמו, אמאי כתבו בשם יש מי שאומר, ולא כתבו בסתם?
הרי דין זה הוא דין שמוסכם על הראשונים, ומדוע מביא זאת מרן בצורה כזאת, שאפשר לפרשה שהוא רק מצד אחת מן הדעות. וצריך עיון ובירור בדבר.
בספרים המפרשים את השולחן ערוך כותבים, שאם הדליק בצורה כזאת שלא היה מספיק שמן, ולא יצא ידי חובתו האדם צריך לכבותה וליתן בה שמן כשיעור ולחזור ולהדליק בלא ברכה.
וביאר את הדברים, והאריך בהם, בעל מחבר ספר ערוך השולחן, שדן מהו הדין לגבי הזמן הזה, שאין בו מקום קבוע להדלקה, וזה תוכן דבריו שאע"פ שאמרנו דבזמן הזה אין מקום קבוע להדלקה מ"מ אסור להדליקה במקום זה על דעת להניחה במקום אחר, וצריך להניחה על מקומה כשיעורה דהיינו חצי שעה.
אמנם אם אירע שהדליקה שתנוח בכאן ואח"כ ע"פ סיבה נטלטלה ממקומה יצא בזמן הזה.
ולגבי הדין בבית הכנסת, מביא שיש אומרים שמותר לכתחלה להדליקה במקום זה על מנת להניחה במקום אחר [ב"י] משום דההדלקה בבהכ"נ אינו אלא מנהגא בעלמא ומ"מ יש ליזהר מלעשות כן לכתחלה [מג"א סק"ב] וכבר כתבנו בסי' תרע"א שמחוייב ליתן שמן בנר קודם ההדלקה כפי השיעור ואם בירך על מעט שמן והדליק והוסיף אח"כ שמן לא יצא ידי חובתו דבעינן שיעור בשעת ההדלקה כיון דהדלקה עושה מצוה ופשוט הוא [וזה שהב"י בסעיף ב' כתב דין זה בשם יש מי שאומר כן דרכו בש"ע כשלא הזכיר דין זה רק פוסק אחד וגם פשוט הוא דאם הוסיף שמן אחר הברכה וקודם ההדלקה יצא].
ותוך כדי ביאור דבריו, מביא שמה שמרן המחבר הביא את הדין שלו בשם יש מי שאומר, ולא באופן כזה שיהיה ברור שהוא מוסכם על כל הפוסקים, הוא מצד שכך היא דרכו של מרן המחבר בשולחן ערוך, שמביא דינים שלא הוזכרו אלא ע"י פוסק אחד.
והעלה להלכה בפועל, בשולחן ערוך, בפירוט כמה וכמה דינים לגבי הדלקה באופן כזה, וזהו תוכן הדברים שהביא המחבר בשו"ע, שאם קרה ושכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא;
הלכך, מבאר השו"ע, צריך ליתן בה שמן כזה השיעור, ואם נתן בה יותר יכול לכבותה לאחר שעבר זה הזמן, וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זה הזמן.
והגיה על זה הרמ"א, שי"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק (ד"ע וטור בשם תוספות), ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין. הגה: ובלילות אחרות ידליק כמו שאר בני אדם, אף על פי שלא הדליק בראשונה (מצא כתוב בשם מהרי"ל ואגודה וד"ע).
וביאר במשנה ברורה מהו השיעור הראוי שעליו מדבר המחבר, בזמננו אנו שאף בזמנינו צריך לשיעור הזה אבל אם נותן בה שמן הרבה שידליק יותר אין בו שום מצוה אבל בנרות של שעוה יש הידור מצוה כשהן ארוכות ומ"מ אין לעשותם גדולות יותר מדאי.
ומכל הנ"ל יוצא פסק דין ברור הלכה למעשה בנוגע לשאלה ששאלתם, שבעל החנות יכול להדליק את הנרות אך ללא ברכה, מאחר ולא ידלקו כשיעור זמן הנצרך.
היינו שאת עצם ההדלקה הוא יכול לעשות, אך צריך הוא להיזהר שלא לעשות זאת בברכה, כי אין לו את התכנון שהם יהיו דלוקים בזמן הנצרך.
