תשובה: בשאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו חיובו של ילד לגבי איסורי שבת? ב) האם ישנו הפרש באיזה גיל הילד? ג) האם ישנו הפרש אם רק שמים אותו ליד המתג, או שגם מורים לו או מרמזים לו לשחק עם המתג? ד) האם ישנו הפרש האם מראים לילד (בהבעת הפנים) שזה טוב ורצוי ונוח לנו שיכבה את האור, או שאין מראים לו כל הבעת פנים, רק שוהים עמו באופן סתמי ליד המתג עד שמשחק עמו לפי תומו ורצונו?
ראשית יש להביא את הדין המובא בשולחן ערוך אורח חיים בהלכות שבת סימן שמג לגבי חיוב קטן באיסורים. כותב מרן המחבר קטן שאוכל נבלות להנאתו אין מצווים בני אדם להפריש אותו מכך, אך אביו מחויב לגעור בו ולהפריש אותו מהאיסור.
והטעם מפני שאפילו במצוות עשה מצווה האב לחנך את בנו כמו שכתוב 'חנוך לנער על פי דרכו', ואם כן מכל שכן שמחויב להפרישו מאיסורים (משנה ברורה).
והוסיף הרמ"א שחיוב האב להפרישו מאיסור, הוא רק באיסורי תורה. וכתבו על כך הפוסקים, שבאמת אביו מחויב להפרישו גם מאיסורי דרבנן, שהרי כאמור כשם שמחוייב לחנכו במצוות שזה כולל גם מצוות דרבנן, כמו כן יתחייב משום זה גם לחנכו באיסורי דרבנן ובמכל שכן (מגן אברהם).
אלא כוונת הרמ"א היא שבאיסור דרבנן אין זה החלטי שצריך להפרישו, כמו למשל אם צריך הקטן לכך, כגון לרחוץ אותו או לסוך אותו ביום הכיפורים (הגר"א).
אך בשולחן ערוך אדה"ז בסעיף ו' הביא שיטה, שאף אם הגדול צריך לכך באיסור מדברי סופרים, מותר לתת לקטן שיעשה לו את זה, לצורך מצווה (או במקום צער) כי איסור זה הוא כמו איסור אמירה לנוכרי. אולם לא יאמר לו כן בקביעות אלא באקראי בלבד שלא יסרך אחר זה אף כאשר יגדיל. וכתב שיש לסמוך על דבריהם להקל בדברי סופרים כשצריך.
וגדר חינוך קטן באיסורים בין של תורה בין של דברי סופרים, כתבו הפוסקים שהוא בכל תינוק שהוא 'בר הבנה', כלומר שמבין כאשר אומרים לו שדבר זה אסור לעשות או לאכול. וכוונת הדברים שאינו מונע את עצמו רק כי מיראים אותו ואינו מבין למה, אלא מפני שגם מבין בהבנתו שדבר זה הוא אסור.
אך תינוק שאינו 'בר הבנה' כלל, אביו אינו מצווה כלל להפריש אותו מאיסור בעל כורחו או מלחלל שבת אפילו באיסורי תורה, כיון שאינו מבין כלל מה שמונע ומפריש אותו.
וב'איסור והיתר' משמע שבתינוק זה מותר אפילו לתת לו בידיים איסור מותר. והקשו עליו האחרונים שהרי מבואר בגמרא מפורש שאין לתת לתינוק איסור בידיים או לצוותו שיעבור איסור, ולא חילקו באיזה תינוק מדובר, משמע שבזה תמיד אסור, אפילו אם הוא לא בר הבנה כלל (חיי אדם. וכן פסק בשולחן ערוך אדה"ז).
ולפי זה אסור לתת לתינוק בידיים איזה דבר מאכל של איסור אפילו אם כוונת הנותן בכדי שישחק עמו בלבד, שמא יאכל אותו, ונחשב הדבר כאילו מאכילו בידיים, כיון שהוא נתן לו את האיסור (מגן אברהם).
וכתב בשולחן ערוך אדה"ז, בסעיף י', שכל זה הוא באיסורי מאכלות, אבל מותר לתת לתינוק בשבת חפצים שיוכל לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם יודע שיעשה בהם בוודאות מלאכה, כיון שהתינוק מתכוין להנאת עצמו, רק שלא יתן הגדול לתוך פיו של תינוק.
העולה מן האמור (בצירוף עוד כמה פרטים הנוספים באחרונים) : א) אם מדובר בתינוק שאינו בר הבנה כלל בענייני איסור (בדרך כלל פחות מגיל שלוש), מותר להעמידו ליד המתג מבלי לומר לו דבר או אפילו לרמז לו שיעשה כן, אלא שרק יניחו שם והתינוק יעשה כן לפי תומו ורצונו, וכדרך התינוקות שאוהבים לשחק עם מתג החשמל. ב) רצוי שלא יעשה כן ליד ילדים גדולים יותר, שלא יהווה זלזול לאיסורי שבת כלפיהם. ג) באם אפשרי עדיף שלא ירים אותו בידיו אלא יניחנו על גבי כסא שיעמוד שם מעצמו, כי ישנם הסוברים שיש לחשוש שבהרמתו יש בזה 'סיוע' במעשה (וגם מפני המבואר להלן באות ד'). ד) אם מדובר באביו, אזי לא יראה לו כל הבעת פנים שזה נוח ורצוי לו, שלא יהיה חשש שעושה כן על דעת אביו (שבזה אסור גם בתינוק קטן). ומטעם זה יש סוברים שעדיף שיהיה תינוק קטן ממש כמו גיל שנה, כי בגיל גדול יותר יש לחשוש שמבין שזה רצוי לאביו ועושה כן על דעתו. ה) לא יעשה כן בקביעות אלא באקראי בלבד, ובאופן האמור כאשר יש צורך שבת בכך. ה) אם מדובר באיסור מדברי סופרים (כמו אם נורת החשמל היא מסוג 'לד' שאין בה חוט להט), אזי יש מקום להקל יותר במקרה כמו האמור (שישנו צער לישון בחדר שדולק בו אור), שיהיה מותר לכתחילה אף להרימו על ידיו ולומר לו שיכבה את המתג.
