התשובה לשאלה זו נמצאת בהלכות פסח בדיני הגעלת כלים. נקדים ראשית את הסברת פעולת ההגעלה נבחן את הבעיות השונות העלולות להתעורר מהגעלת כלי לחצאין (דהיינו, הגעלת הכלי בשני שלבים), ונסיק מהי הדרך הנכונה להגעיל כלי במקרה כזה.
הסיבה להגעלת כלי - בין אם לצורך הכשרתו מאיסור טריפה וכדומה ובין אם המדובר אודות הכשרת כלי חמץ לצורך שימוש בחג הפסח - היא מחמת הטעם שנבלע בו בשעת הבישול ונותר בדפנות הכלי, וכאשר יבשל בו שוב יצא הטעם הזה אל תוך התבשיל ויאסרו.
לצורך כך באה פעולת ההגעלה המכשירה את הכלי, ולמעשה מפליטה ו"מגעילה" מתוכו את הטעם הבלוע בדפנותיו ובכך הכלי ראוי לשימוש.
חכמים למדו מהפסוק: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם", אשר הכשרת הכלי מתבצעת בדיוק באופן שבו היה השימוש בכלי. ובלשון חז"ל: "כבולעו כך פולטו" (כדרך בליעת הכלי את טעם התבשיל אל דפנותיו, באותה דרך תהא פליטתו).
כלומר, שכלי ששימוש באש (כגון רשת צליה וכדומה) הכשרתו נעשית ע"י האש, דהיינו להניחו על גבי האש עד אשר יאדים "ויינתזו ממנו ניצוצות", בשלב כזה כל הטעם שנבלע בכלי כבר נפלט ונשרף ומעתה הכלי כשר לשימוש. תהליך זה נקרא בהלכה: "ליבון".
לעומת זאת כלי ששימושו בתבשילים רותחים (אך לא באש), כגון סכו"ם, סירי בישול למיניהם וכדומה, דרך הכשרתם היא באמצעות "הגעלה ברותחין", כלומר הכנסת הכלי לתוך סיר מלא מים רותחים מבעבעים ובכך הטעם הבלוע בכלי יוצא אל המים וחוזר הכלי לכשרותו.
השאלה היא מה עושים במקרה שלא ניתן להגעיל את כל הכלי בבת אחת?
פסק השולחן-ערוך:
"כל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותן".
ומעיר על כך הרמ"א: "הגה: מיהו אם לא הגעילו הידות, אין לאסור בדיעבד; ואפילו לכתחלה יכול להגעילן על ידי עירוי שמערה עליהן (איסור והיתר הארוך כלל ע"א)".
כלומר, שלפי הרמ"א מספיק עירוי (שפיכת מים רותחים על גבי ידות הכלי), ואין צריך להגעיל אותם ממש.
כך גם פסק אדמוה"ז בהלכות פסח, ואף נתן טעם לדבר (מדוע מספיק עירוי בלבד על הידיות ואין צורך בהגעלה), וזה לשונו:
"וכל זה בבית יד של סכין שמשתמשין חמץ בגוף הסכין ורוב הפעמים מגיע תשמיש החמץ גם בהבית יד של סכין אבל שאר כל הכלים שיש בידותיהן גומות וסדקים וחלודה אין צריך לנקרן כלל ואפילו אם לא הגעיל כלל את הידות ותחבן בפסח לתוך התבשיל הרי זה מותר באכילה כיון שאין דרך להשתמש חמץ בידות הכלים;
ומכל מקום לכתחלה צריך להגעיל גם את הידות ע"י עירוי מכלי ראשון לכל הפחות לפי שלפעמים כשמדיחין את הכלים מלכלוך חמץ שבהן בתוך מים חמין נבלע קצת מלכלוך החמץ לתוך הידות".

הסיבה לכך היא מהחשש שמא בעת שטיפת הכלים במים רותחים נבלע חמץ בידיות, ועל כן עירוי בלבד מספיק.
עד כאן הסקנו שלכתחילה ודאי שיש להגעיל את הידיות, אך השאלה היא במקרה שאי אפשר האם ניתן להגעיל בשני חלקים?
הטור פוסק שמותר להגעיל באופן כזה, ואף מספר שכך נהג אביו הרא"ש, ובלשונו:
"וכ"כ בתשובה מחבת בפסח עושין לו הגעלה ואם היא ארוכה משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחרת ואם היא ארוכה ביותר מלבנה באמצע, וכן כל כלי שאינו יכול להכניסו בפעם אחת לתוך המים מכניס חציו וחוזר ומכניס חציו השני ולא חיישינן שצדו הנגעל בולע מצדו השני שלא נגעל. וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהם כמותם".
החשש בהגעלה כזו היא שמא החצי שטרם עבר הגעלה "יעביר" את טעם האיסור הבלוע בו לחצי השני שכבר הוגעל ואם כן שוב יעמוד הכלי באיסורו.
ולזה מסביר הטור שאין לחשוש, ואף אביו הרא"ש נהג כן.
אמנם, יש פוסקים שחלקו עליו וסוברים שהחשש הנ"ל קיים. ועל כן יש להיזהר בעת הגעלת מחצית הכלי השניה שלא יכניס בטעות גם חלק מחצי הכלי הראשון שהוגעל כבר בכדי שלא יבלע שוב את טעם האיסור.
וכך פסק אדמוה"ז, ובלשונו:
" וכן צריך ליזהר שלא להגעיל מקצת כלי אחד ב' פעמים כגון כשמגעיל כלים גדולים שאי אפשר להכניס כל הכלי בתוך היורה בבת אחת לא יגלגלו ביד סביב במים שלא יחזור ויכניס במים ממקצת שכבר הוגעל פעם אחת ופלט כבר כל גיעולו ועכשיו כשחוזר ומכניסו במים הוא חוזר ובולע גיעול שפלט כבר או גיעול שנפלט משאר כלים שהוגעלו כבר או גיעול שנפלט מהיורה כיון שעכשיו אינו טרוד עוד לפלוט
אלא כיצד יעשה יכניס במים חצי הכלי או שלישיתו ויוציאנו לאחר שפלט גיעולו ויחזור ויכניס צד השני ויצמצם כפי יכולתו שלא יכניס מקצת אחד פעמיים".
לסיכום: ידיות כלי צריכות הגעלה כדין, ובמקרה שאי אפשר להגעילם בבת אחת, יש להגעיל את הכלי בשני שלבים, אך יש להקפיד בפעם השניה לא להכניס חלק מהכלי שהוגעל כבר.