בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בכמה פרטים: א) איזה כלים זקוקים להגעלה, ומהו מקור החיוב? ב) האם כלים הזקוקים להגעלה צריכים גם טבילה לאחר מכן? ג) באם כן, האם יש הבדל בין אם הטבילה נעשית לפני ההגעלה או לאחריה? ד) באם צריך להיות לאחריה, האם זהו רק לכתחילה או גם בדיעבד?

מובא במסכת עבודה זרה (עה, ב); שהלוקח כלי תשמיש מנוכרי, אזי מה שדרכו להטביל יטביל, ומה שדרכו להגעיל יגעיל ומה שדרכו ללבן באור – ילבן באור. ובהמשך הגמרא מובא מהתוספתא, שכולם צריכים טבילה בארבעים סאה.

והמקור לכך הוא ממלחמת מדין שאמר אלעזר הכהן אל אנשי המלחמה, זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' אל משה, שכל הכלים העשויים מזהב כסף נחושת ברזל בדיל עופרת, הנה כל דבר שתשמישו באש – טהרתו באש. אולם יש צורך להטבילו במי מקוה הכשרים לטבילת נדה. וכל כלי שאין תשמישו על ידי אש, מספיק להעבירו במים לטהרתו.

הרי שהוסיף לך הכתוב טהרה אחרת, שיש צורך בטבילה. ואמר על כך רב נחמן בשם רבה בר אבוה, שאפילו כלים חדשים הנלקחים מהגוי במשמע, כלומר שאף הם צריכים טבילה.

אמנם צורך הטבילה הוא דוקא בלקוחים מהגוי וכפי שהיה במלחמת מדין, אך בשאולים אין צריך טבילה.

וכן הביא להלכה המחבר בשולחן ערוך יורה דעה סימן קכא סעיפים א-ב, ואלו דבריו; הלוקח כלים ישנם מן הנוכרים, אזי כפי הדרך שנשתמש בהם הגוי, כמו הוא דרך הכשרן. ולכן אם לקח כלים ישנים שהגוי השתמש בהם בצונן כמו למשל כוסות צלוחיות וכיוצא בזה, עליו להדיחם במים, ולשפשפם היטב במים בשעת ההדחה בכדי למרק ולהסיר את האיסור שעל גביהם, ואחר כך שוטפם במים ומטבילם והם מותרים.

וכל זה בכלים שהגוי השתמש בהם בצונן, אך אם לקח מהם כלים שהגוי השתמש בהם בחמין, בין אם הכלים עשויים ממתכת בין אם הם עשויים מעץ או מאבן, עליו להגעילם במים רותחים ואחר כך יהיו מותרים. ואם הם של מתכת אזי לאחר ההגעלה עליו להטבילם והם מותרים.

ולפי זה נמצא שלכתחילה וודאי שסדר ההכשרה הוא במקרה שהכלים צריכים גם הגעלה וגם טבילה, שקודם עליו להגעיל את הכלי ורק אחר כך להטביל אותו.

אמנם במקרה ששינה את הסדר, וקודם הטביל את הכלים ולאחר מכן הגעיל אותם, נחלקו הראשונים האם על האדם לחזור ולהטבילם לאחר ההגעלה, או שבדיעבד מועילה ההטבלה שנעשית לפני ההגעלה.

הטור הביא בשם התוספות במסכת עבודה זרה (דף עה) וכן הוא שיטת הרא"ש, שאם קודם הטביל את הכלי ואחר כך הגעיל אותו, אין צורך לחזור ולהטביל אותו שוב לאחר ההגעלה.

מאידך הביא בשם הרשב"א וספר מצוות גדול בשם הרשב"ם, שלא מועילה טבילה לפני ההגעלה, ועל כן עליו לחזור ולהטבילו שוב לאחר ההגעלה.

וטעם הדבר כתב בבאר הגולה אות ז', שהוא משום שנחשב כאדם הטובל ושרץ בידו, שלא מועילה לו טבילה, כמו כן בנידון דידן, מאחר ובשעת הטבילה עדיין לא הוכשר הכלי מהאיסור שבו (שהרי לא הגעילו עדיין) על כן אין מועילה לו הטבילה, ועליו לחזור ולהטבילו שוב.

והנה מכך שהמחבר הביא הדעה הראשונה בסתם, והדעה שניה הביא בשם 'ויש אומרים', נראה שסובר העיקר להלכה כהדעה הראשונה שאין צריך לחזור ולהטבילו שוב לאחר ההגעלה.

אמנם בשפתי כהן כתב שנראה שיש לחזור ולהטביל שוב את הכלי לאחר ההגעלה אך בלא ברכה משום חשש ברכה לבטלה.

והוסיף עוד הלבוש, שאם לא ירצה האדם להשתמש בכלי אלא בצונן, אזי יכול לכתחילה להטבילן בלבד ולהשתמש בהם בצונן בלבד, ולאחר זמן אם ירצה להשתמש בו אף בחמין, אזי יגעיל את הכלי ובזה תספיק לו הטבילה שעשה לפני כן, ואין צריך לחזור ולהטבילו שוב לדברי הכל.

והטעם הוא מפני שבמקרה זה, כאשר הטבילו היה זה בהיתר ואין זה כטובל ושרץ בידו, ועל כן אין צורך לחזור ולטובלו שוב.

אך במקרה שהיה בדעתו לאכול בו חמין, אזי כיון שעליו לחזור ולטובלו לחוש ליש אומרים, אם כן אין לו לאכול בכלי זה אף אם ירצה להשתמש בו לבנתיים רק בצונן.

העולה מן האמור: שכלי ישן הנקנה מן הגוי, לכתחילה יש צורך להגעילו ורק לאחר מכן להטבילו. אמנם בדיעבד, לשיטת הספרדים יש מקום להתיר את השימוש בכלים גם ללא שיטבילם לאחר מכן. ולשיטת האשכנזים יש לחזור ולהטביל שוב את הכלים לאחר ההגעלה ללא ברכה.