עניין זה מובא בפירוש רש"י על הפסוק – ועצי שיטים – ומפרש כך - ומאין היו להם במדבר פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר והביא אר­זים למצרים ונטעם וצוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.

ובפירוש רש"י זה דן הרבי בשיחה מיוחדת בלקוטי שיחות חלק ל"א, שם מאריך הרבי בביאור פירוש זה, ומה הכריח את רש"י להביא את פירוש זה.

ובנוגע לשאלתך, הנה מתוך הביאור המובא בשיחה, גם היא נענית, ולהלן נביא את הביאור הכללי של הדברים, ומתוכו יבוארו הדברים.

בביאור ארוך ומפורט, מכריח הרבי מלשונות הכתובים, שהציווי בתרומת המשכן היה בלשון של "קיחה" – היינו שלא חסרה פעולה מלבד ה"קיחה" של הגזברים, וממילא כל הדברים היו צריכים להיות מן המוכן, ללא פעולה נוספת מצד ישראל – של קנייה או כריתה וכדומה, וכפי שמבאר שם באריכות.

אך לאחרי כל זה, מביא הרבי שעדיין אין הענין מתיישב כל צרכו.

"דהן אמת שמהכתובים מוכח שגם עצי השטים היו מן המוכן ברשותם של בנ"י, ובמילא הוכרח לומר שכבר הוכנו מקודם לכן (ע"י ציוויו של יעקב כו') — אבל הא גופא טעמא בעי: מכיון שהיו יכולים להשיג עצי שטים מתגרי האומות או מיערות הסמוכים — מדוע הוצרך יעקב אבינו להשתדל יותר ממאתים שנה לפני הציווי על מלאכת המשכן — בהבאת ונטיעת ארזים במצרים?"

ומביא הרבי, שלכאורה יש לומר, שיעקב ידע שציווי השם על מלאכת המשכן יהי' בתוכן (בלשון) "תקחו", כפי שביאר הרבי באריכות באותה השיחה, שמזה מובן, שרצונו יתברך הוא שהדברים שהוצרכו למלאכת המשכן יהיו מוכנים בידי ישראל, וכיון שבדרך הטבע אין טעם וסיבה שבני ישראל יוליכו עצי שטים ממצרים, הוצרך יעקב לצוותם על כך ולהכין הארזים.

אבל זה עוד מגדיל השאלה — כי לפ"ז נמצא, שהציווי בלשון "קחו" הכריח פעולתו של יעקב בהכנת הארזים יותר ממאתים שנה לפני הציווי; היינו שלפיכך הי' הציווי בלשון "תקחו" כדי שיעקב יטע הארזים במצרים — וטעמא בעי?

וכדי להבין זאת, מבאר הרבי, שרש"י מרמז כל זאת בהזכירו את שמו של בעל המאמר — "רבי תנחומא":

"תנחומא" הוא מלשון תנחומין. ולכן "פירש רבי תנחומא" ש"יעקב אבינו צפה ברוח הקודש וכו'", מכיון שענין זה הוא נחמתן של ישראל:

כאשר בנ"י נמצאים בגלות מצרים, במצב דקושי השעבוד, ועד לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" וכו' — הרי נוסף על ההבטחה ד"ואנכי אעלך גם עלה", "שואבים" הם נחמה ותנחומין כל משך זמן הגלות בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים, שטעמו בטרחא רבה זו הי' מפני ש"צפה ברוח הקודש שעתידין. . לבנות משכן במדבר", "וצוה לבניו (ובניו לבניהם ובני בניהם אחריהם) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים".

ומבהיר הרבי, שאכן עצי שטים לצורך המשכן גופא — היו יכולים בני ישראל להשיג בכמה אופנים, אבל כדי שתהי' נחמתן של ישראל  — הביא יעקב ארזים ונטעם במצרים (וציווה לבניו שיטלום עמהם כשיצאו ממצרים), כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצים אלו שניטעו על מנת שיטלום כשיצאו ממצרים, היינו ש(ראית) עצי ארזים אלה מזכירים ומדגישים את גאולת ישראל.

ומוסיף עוד שם, שזה מה שמרמז רש"י באומרו "פירש רבי תנחומא" — כלומר: ענין הנחמה ("תנחומא") הוא באופן של פירש (ענין של פשט, ולא רמז ודרש), כי נחמה זו היתה לא רק הבטחה בדיבור וכיו"ב, אלא נחמה בדבר גשמי, הנראה בעיני בשר, נחמה בפשטות.

ובזה גם מבאר, מדוע מאריך בפירושו ומבאר שיעקב הביא את הארזים ממקום אחר - כי פרט זה נוגע לענין התנחומין — שבנ"י יראו בעיני בשר ארזים שהובאו מארץ ישראל – שהיא מורה על עניין הגאולה, שזה מדגיש עוד יותר שאינם נתונים לחלוטין תחת שליטת המצרים, אלא אעלך גם עלה, יצאו ויעלו לארץ ישראל (ויטלו ארזים אלה עמהם).

ולבסוף, מביא הרבי, שביאור זה קאי גם על התנחומין של בני ישראל בכל הגלויות, כולל גלות זו האחרון, כי בני ישראל בגלות הם כמו עם ישראל בהליכתם במדבר.

והכח להתגבר על הגלות היא על ידי שיעקב אבינו נטע ארזים – שהכוונה היא על הצדיקים שנקראים ארזים, כמו שנאמר – צדיק כתמר יפרח כארז בלנון ישגה, היינו נשיאי ישראל שעומדים באופן של התנשאות כארזים, ונותנים את הכח לישראל להתגבר על הגלות.

ואזי זוכים לנחמה השלימה — נחמה כפשוטה ממש, בפועל ממש — שהנחמה היחידה האפשרית על אריכות גלות זה האחרון היא — גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, כפשוטה, למטה מעשרה טפחים, ובמהרה בימינו ממש.