כדי להבין כל זאת, צריכים אנו להקדים ולדון, מה דוחה את האבילות מצד הרגל, ומה לא דוחה. ובתחילה, נביא את מה שמבואר בשו"ע, אורח חיים הלכות חול המועד סימן תקמח סעיף א - שהקובר את מתו בתוך הרגל לא חל עליו אבילות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ונוהג בהם אבילות; ומונה שלשים מיום הקבורה ונוהג בשאר השלשים ככל גזירת שלשים.
ובביאור הדברים, הנה מבואר כל את עלי אתר בחיבור משנה ברורה, שמבאר ומרחיב בכוונת הרב המחבר, שמה שכתב שהקובר את מתו בתוך הרגל, הנה הכוונה בזה היא בין ביום טוב בין בחוה"מ.
והסיבה שלא חלה על האבל אבילות ברגל, היא מצד דאתי מ"ע דשמחת הרגל שהוא עשה דרבים ודחי אבילות דהוא רק מצוה דיחיד.
כי העשה של הרבים – שמחייב את השמחה – הוא זה שיכול לדחות את העשה של היחיד לנהוג באבילות.
ועם כל זאת שנדחית האבילות, מבאר שמ"מ הנר שרגילים להדליק כל שבעה ידליק תיכף ואין זה תלוי במה שהרגל מבטל האבילות או שאינו חל עד אחר הרגל רק שלא ידליק במקום שאוכלים שם וכ"ש בהחדר שמת שם שמא מתוך כך יבוא להספידו אלא ידליק במקום שאין אוכלין שם. אכן כיון שאין נהנה לאור זה כלל לא ידליק בעצמו ביום טוב אלא ע"י עכו"מ.
פרט נוסף שצריכים לשים לב אליו, שמתי שמונה שלשים מיום הקבורה - ושמיני עצרת אינו נחשב בזה רק יום אחד.
ודן במהות הדברים, ומפלפל בהם, בס' הלבוש, שכותב ומסביר את החישוב - ששעה אחת לפני החג הרי ז', והחג הרי י"ד, ושמיני עצרת חשוב כשבעה מן הטעם שכתבנו למעלה [סי"ג] בחג העצרת, כי כל המועדים הוקשו להדדי הרי כ"א יום.
ומגיה על זה והוא הדין דגבי שאר מועדות איכא למימר הכי, אלא שאין צריך לכך שהרי פסח וסוכות הם גופם שבעה ימים, ור"ה ויו"כ גם כן אין צריך לזה שהרי ר"ה מבטל גזירת שבעה ויו"כ מבטל גזירת שלשים, וכן אם יו"כ מבטל גזירת ז' חג הסוכות מבטל גזירת שלשים, וא"כ למה לי למיחשב ר"ה או יו"כ (וכו') [כז'], ועיין בעטרת זהב סימן שצ"ט סעיף י"א:
ויום שני של שמיני עצרת הרי כ"ב, ומשלים עליהם ח'. ואין להקשות אמאי לא אמרינן נמי שעה אחת לפני החג הרי ז', ומתחיל דין שלשים מיום ראשון של חג עד שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו, ושמיני עצרת יבטל ממנו דין שלשים ויהא מותר לגלח בערב החג כיון שלא היה יכול לגלח קודם לכן, וכדאמרינן לעיל גבי ר"ה ויו"כ, דלא דמי, דהתם כשהופסקו הז' הרי נהג דין שלשים מר"ה עד יו"כ או מיו"כ עד החג, ובא הרגל ובטל ממנו שלשים, אבל הכא הא לא נהג גזירת שלשים כל ימי החג, והאיך יבא השמיני ויבטל ממנו גזירת שלשים שלא נהג בהן, ואף על גב שגם גיהוץ ותספורת אסורין במועד, מ"מ לא משום אבילות נהיגי, אלא משום גזירת המועד מן הטעמים שנתבארו למעלה בסימן תקל"א סעיף ב' שכל אלו אסורין, לפיכך דיו שנחשב יום שמיני כשבעה ימים שלמים וישלים עליהם עוד ה' ולא יבטל כל דין שלשים, דאם לא כן לא ינהוג על אותו מת דין שלשים כלל, וכולי האי לא הקילו רבנן.
ומסכם את הדברים, ומביא גם את הפסיקה להלכה למעשה, בס' ערוך השולחן, שהקובר את מתו ברגל או בחול המועד לא חלה עליו אבלות ברגל דלא אתי אבלות דרבנן ודחי רגל דאורייתא ואפילו אם אבלות יום ראשון דאורייתא לא אתי עשה דיחיד ודחי רגל דרבים אלא לאחר הרגל מתחיל למנות ז' ימי אבלות ונוהג בהם אבלות ומ"מ שלשים מונה מיום הקבורה ונוהג בהם ככל גזירת שלשים ושמיני עצרת נחשב כז' ימים לעניין שלשים כמו שיתבאר ויש חולקים בזה [מג"א סק"א ובשם הב"ח והט"ז ע"ש] אבל המנהג כסברא ראשונה.
ולפי כל זה יוצא לנו לעניין דינא להלכה למעשה, שמעיקר הדין אין 'שמיני עצרת' מבטל דין אבלות 'שבעה', ועליו למנות 'שבעה' לאחר החג, ושמיני עצרת נחשב לו ליום אחד בלבד, ולא ליותר מזה.