בכל מקרה, צריכים לשים לב שהוא לא מגיע בצורה קיצונית. שאמנם ישנו שינוי בגיל ההתבגרות, בגיל שנעשה לבר מצווה, אך עדיין זה לא אומר שהוא יכול כבר לפגוע ח"ו בהורים, או לזלזל בהם.
אבל, לפעמים קורה, שההורה לא מבין שעכשיו הגיע כבר זמן שהוא צריך להרפות יותר, וכפי שיתבאר לקמן.
גיל מצוות – בר מצווה או בת מצווה – הוא הגיל שבו הילד או הילדה נחשבים על פי התורה לבוגרים ואחראים למעשיהם.
ההורים צריכים להיות מודעים לשינוי הנפשי המתרחש בתקופה זו, המכונה "גיל ההתבגרות", לאפשר לילד להתבגר ולחנך אותו לכך.
וכיצד יעשו זאת? ראשית, עליהם ללמד את הילד ולהסביר לו את משמעות הגיל ואת האחריות האישית המוטלת על מי שמוגדר 'בוגר'.
אך הלימוד העיקרי שימחיש לילד את הצורך בהתבגרות וקבלת אחריות יבוא כשיחווה שהוריו באמת מאמינים בו וסומכים עליו.
ההורים צריכים לאפשר לו לקבל עליו אחריות. כדי לקבל אותה עליו, עליהם להרפות ממנה בהדרגה. הורים הצמודים לנער המתבגר כל הזמן, עוקבים אחריו ובודקים תדיר מה הוא עושה ו'לוחצים' אותו מדי, בעצם משדרים לו שהם אינם סומכים עליו. בכך הם אינם מאפשרים לו לפתח אחריות אישית. מתבגר שחש שמתנהגים עימו כאילו הוא ילד קטן, עלול שלא לנסות לקבל אחריות למעשיו ולסדר יומו. מבחינתו, האחריות מוטלת על הוריו, והוא ממשיך להתנהל ב'ראש קטן'.
לעומת זאת, אם ככל שיתבגר ויתפתח, הוריו 'ישחררו' תחומי אחריות נוספים, ויאפשרו לו לקבלם, התחושה שסומכים עליו ונותנים בו אמון תאפשר לו להפנים את מקומו החדש בתהליך ההתבגרות.
חשוב להדגיש ש'העברת' האחריות המצטיירת כ'התרחקות' אין פירושה חלילה 'התנתקות' מן הילד או ביטול החיבור וההזדהות הפנימית עם עולמו, אדרבה, זו הבעת אמון המשדרת לילד מסר תומך ומצמיח ומאפשרת לו לגדול.
עד גיל ההתבגרות הילד 'מְרַצֶּה' את הסביבה. בגיל ההתבגרות הוא מתחיל להכיר בתוכו, ממד נוסף ועמוק יותר, בו הוא שואל את עצמו 'מי אני?', 'מה מקומי הייחודי בעולם?'. תהליך זה חיוני וחיובי, בו מתחילה להתפתח הקשבה הפנימית אל עצמו, והוא יוצא למשימת חיפוש זהותו האישית והייחודית.
על ההורים להיות ערניים לכך, ולאפשר למתבגר לבטא את המקום הייחודי שלו. אל תכריחו אותו להיות כמוכם בכל פרט ועניין. כל מה שלא עקרוני ומהותי – 'תשחררו' ותנו לו לבטא את מקומו הייחודי. דעותיו קצת שונות מדעותיכם בנושאים מסוימים? השתדלו לכבד זאת. כל עוד הן אינן חורגות מן המסגרת של יראת שמיים והמסגרת שמציב החינוך החסידי, אל תיבהלו, אין זה שלילי שהוא מפתח חשיבה עצמאית, חושב ושוקל ומגיע למסקנות משלו. כך גם אם הוא מתחיל להתלבש בסגנון מעט שונה, וכדומה.
לפעמים ההתנהגות החדשה נראית להורים כ'ירידה' רוחנית, וההורים אובדי עצות. חשוב להבין שבגיל הזה משימת החינוך לובשת פנים אחרות מן הפנים שהיו לה בילדות: הדוגמה האישית שלכם, תחושת החיבור אל הילד וחברות עימו, לימוד משותף והסברה בנועם, הם גורמי ההשפעה העיקריים. כפייה ו'הכתבה' של כללים – לרוב אינן מביאות תועלת.
לעיתים, דווקא 'מרידה' בגיל ההתבגרות עשויה להיות תופעה חיובית המעידה על בריאות הנפש. היא מלמדת שה'ילד' מרגיש שהוא 'מתבגר' והוא יוצא למסע חיפוש זהותו האישית והעצמית – המיוחדת לו. הוא שואף 'להשתחרר' מהתלותיות במסגרת ובגבולות שההורים מציבים לו וקובעים בשבילו, המאפיינת את הילד הקטן.
כאשר המתבגר מרגיש שלא מאפשרים לו לבטא את המקום הייחודי שלו, לא סומכים עליו ולא מאמינים בו, הוא מנסה 'לבעוט' כדי להשתחרר מאותם כבלים פנימיים שלא מאפשרים לו למצוא את הזהות העצמית שלו.
אם המתבגר יהיה "יותר מדי בסדר", 'ייכנע' למצב שבו אין סומכים עליו, יישאר תלותי וימשיך להזדקק להדרכה צמודה, ייווצר בתהליך ההתבגרות שלו חלל והוא לא יִשְׁלַם.
אם המתבגר זוכה ליחס הורי וסביבתי אוהב ומכבד שמאפשר לו לבטא את הייחודיות שלו, גיל ההתבגרות יכול לעבור גם בלי 'משבר'. אין חובה שיהיה 'משבר' בגיל ההתבגרות. ואם ישנו קושי, חשוב לברר אם אנו כהורים יכולים לעזור לו לצלוח את התקופה הזאת ביתר קלות. העזרה לא תהא על ידי כוחניות, אלא רק כשנעצים את הקבלה ללא תנאי, נאהב וניתן ללא ציפייה לתמורה, ונאפשר לו לבטא את הייחודיות שלו ככל האפשר.
תהליך הגדילה הוא תהליך התפתחותי שבו כל קומה נבנית על גבי הקומה או הקומות שנבנו לפניה.
אם שלבי הגדילה וההתפתחות של הילד היו בריאים ומתוקנים, הילד חווה קבלה עצמית ללא תנאי, והוריו הרעיפו עליו אהבה וסיפקו לו את כל צרכיו, וגם הציבו לו גבולות הגיוניים מתוך סמכות נכונה, כפי שהוסבר בטורים הקודמים, וכעת גם יחווה שמאמינים בו וסומכים עליו – הוא יגיע לבשלות חינוכית בה יהיה 'גדול' 'בוגר'.
עד גיל זה החינוך והצבת הגבולות היו באחריות הוריו. מובן, שאינו דומה ילד בגיל ארבע בו הצבת הגבול – לדוגמה – לא להתפרץ לכביש, מוטלת על ההורה באופן מוחלט, לאוכפה וליישמה, לילד בגיל 12, שכבר אמור להתנהג מעצמו על פי הכללים והגבולות שהוריו מציבים לו. אך המכנה המשותף לשני גילאים אלו, שהם עדיין באחריות ההורים, ועליהם מוטל לשמור ולוודא שהגבולות נשמרים, ולילדים בגיל זה אין עדיין אחריות שלימה מצד עצמם.
החל מגיל מצוות, עמידה במסגרת וכללי ההתנהגות צריכה להיעשות בגלל בחירתו שלו, ולא רק בגלל שאמרו לו וביקשו ממנו. וכפי שבגיל זה הילד מקבל את ה'אמון' והכוחות מלמעלה להיות חייב במצוות כגדול, כך גם אנו צריכים בגיל זה להביע בו אמון גלוי ורב.
אמנם תפקידנו כהורים, לא מסתיים בגיל זה וחובת החינוך וההדרכה נמשכת גם לאחריו, אך הדבר שהוא זקוק לקבל מאיתנו יותר מכל בשלב התבגרות זה, (בנוסף על הקבלה ללא תנאי, האהבה וההדרכה הנכונה שהיו כבר קודם), הוא אמון אמיתי במקומו ותפקודו כגדול.
ונראה שכן הוא גם במקרה הספיצפי שלך, שמצד אחד ברור ומובן שאתה עדיין האבא שלו, וחובת החינוך מוטלת עליך, אבל כפי כל המבואר לעיל, צריכים לשים לב, שלפעמים צריכים קצת להרפות, ולתת לילד את המקום השלם שלו בעצמו.
