כתב הבית יוסף (או"ח סי' ק"פ) "מכסין סכין בשעת ברכת המזון" והביא בבית יוסף שני טעמים לדבר:
א) טעם הרוקח - משום שהשולחן דומה למזבח ועל גבי המזבח אסור להניף ברזל דאינו דין שיהיה מונף המקצר היינו הסכין שמקצר ימיו של אדם על המאריך היינו המזבח שמאריך ימיו של אדם.
ב) טעם רבי שמחה (הובא בשבלי הלקט) – "פעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה".
וכתב הב"י "ונוהגים בשבתות וי"ט שלא לכסות הסכין ולפי טעם רבי שמחה אין לחלק בין שבת לחול מ"מ מנהגן של ישראל תורה היא".
היינו שלפי הטעם הראשון מובן הסיבה שבשבתות לא נהגו לכסות משום שאין בונים את המזבח בשבת דאין בנין בית המקדש דוחה שבת ולכן אין את הבעיה של "לא תניף" משא"כ לטעם השני הרי גם בשבת ישנו חשש שידקור את עצמו.
אך הנה בלבוש כתב שלא נהגו במדינתנו לחלק בין שבת לחול והטעם הוא משום שסוברים שהטעם השני הוא הטעם העיקרי וכנ"ל שע"פ טעם זה אין סיבה לחלק בין שבת לימי החול אלא שמוסיף הלבוש שגם לפי הטעם הראשון יש לומר שאין חילוק בין שבת ליום חול משום ש"סימנא בעלמא הוא כמו שציוה הש"י במזבח לא תניף עליו ברזל ונתנו חז"ל הטעם אינו בדין שיניף המקצר על המאריך הכי נמי כוונתנו בשולחנינו שאנו עושין סימן.. ומבקשין מלפניו ית' אחר שזכינו להיות שולחננו מזבח לפניו ית' כן נזכה להאריך ימינו ולא לקצרם ע"י הברזל המקצר".
ורבינו בשולחנו הביא את הטעם הראשון - שצריך לכסות את הסכין משום שהשולחן דומה למזבח אלא שהוסיף טעם נוסף "וגם השולחן מאריך ימיו של אדם ומכפר עוונותיו בהכנסת אורחים שגדול כחה של לגימה שמשרה שכינה".
אלא שבטעם שבשבת ויו"ט לא נהגו לכסותו כתב רבינו טעם אחר מהטעם שמובא בב"י וז"ל: "בחול מכסין אותו מפני שהוא כחו של עשו ובשבת ויום טוב אין שטן ופגע רע ומנהגן של ישאל תורה היא".
וכתב בחקרי הלכות (להרב פיקארסקי ח"ח יד א) שהסיבה שהביא רבינו טעם אחר למנהג שאין מכסין אותו בשבת ויום טוב הוא משום שהלבוש הסביר שלפי הטעם הראשון אין הכרח לומר שבשבת לא צריך לכסות את הסכין לכן הביא רבינו טעם חדש שבשבת אין פגע רע ולפי טעם זה לכו"ע אין צריך לכסותו בשבת עיי"ש.
והנה המג"א הביא את הטעם הראשון שצריך לסלק משום "ולא תניף עליהם ברזל" וכתב שלפי זה דווקא סכין העשוי מברזל צריך לכסותו (משא"כ לטעם השני כל סכין שיכול להמית את עצמו בזה אפילו אינו מברזל צריך לכסותו).
וכתב הפמ"ג "ואני העני מסופק בזה עי' פרק א' מהל' בית הבחירה הל' ח' וי"ד דמגרה ואבני מזבח ששקצום מלכי יון ואולי במגירות מתכות חוץ ברזל אי אפשר להיות חלק בלי פגימה וצ"ע".
נראה כוונתו דהנה איתא בגמ' מסכת ע"ז (נ"ב ב.) שאבני מזבח ששקצום אנשי יון גנזו בית חשמונאי שואלת על כך הגמ' שלכאורה למה הי' צריך לגנזם הרי היה אפשר לשבור אותם ובכך לבטל מהם את איסור הע"ז שבהם ועונה הגמ' משום שנאמר בפסוק "אבנים שלימות" ומכאן למדים שאי אפשר לעשות את המזבח מאבנים שבורות. שואלת הגמ' "ננסריהו" היינו שלאחר השבירה אפשר לנסר את האבנים ולהשוות פגימתם ועונה הגמ' שאי אפשר לעשות זאת משום דכתיב "לא תניף עליהם ברזל" ע"כ דברי הגמ'. ולכאורה אם כדברי המג"א שלא תניף עליהם ברזל הכוונה לברזל בדווקא א"כ שינסרו את אבני המזבח בשאר מתכות ולא מברזל.
אמנם כתב הפמ"ג שאפשר לומר שאין אפשרות לנסר את אבני המזבח בשאר מתכות משום ש"אי אפשר להיות חלק בלי פגימה" וסיים הפמ"ג בצ"ע.
והנה מסתימת לשון רבינו שלא חילק כמג"א בין סכין ברזל לשאר סכינים יש שלמדו (ראה חקרי מנהגים שם) שמכח קושיות הפמ"ג הנ"ל שהקשה על המג"א לא חילק רבינו ואכן כל סכין אפילו משאר מתכות צריך לכסות אע"ג דאינו ברזל. (אך ראה 'שולחן ערוך הרב עם פירוש רשימת י"ד' (בית שמש תשע"ז) ע' רמז שכתב שאינו מוכרח עיי"ש).
היוצא מכל הנ"ל בנוגע לשאלתך אכן צריך לכסות את הסכין בשעת ברכת המזון ומדובר בסכין ברזל אלא שיש שדייקו מדברי אדה"ז שגם סכין משאר מיני מתכות צריך לכסות. אבל בשבת איך צורך לכסותו משום "שאין שטן ופגע רע בשבת".