תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה לכוין שעון בשבת. ב) האם בעיה זו קיימת גם כאשר נעשה זה מאליו, והאדם רק גורם זאת בגרמא בלבד, ללא כל מעשה בפועל בשעון. ג) האם ישנו הפרש באם ישנה מספיק אנרגייה בשעון שגם ללא תנועות ידיו היה עובד כראוי במשך כל יום השבת מעת לעת. או שאין מספיק אנרגייה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלח סעיף ג, שאם יש לאדם פעמון מיוחד המצלצל לפי השעות, שעשוי על ידי משקלות מיוחדות הגורמות לכך, מותר לכוין אותו ולהכינו מערב שבת מבעוד יום, בכדי שילך ויצלצל בכל השבת כולה, מאחר ובשבת נעשה הדבר מאליו ללא פעולת האדם כלל, ואין בזה איסור.
אבל כל זה אם מכוון אותו מערב שבת, אבל בשבת עצמה, אזי לא רק שאם אם עמד והפסיק לעבוד שאסור להכינו שימשיך לעבוד, ואפילו רק בנענוע חוט הברזל שמתנענע גם כן אסור, ואדרבה יש בזה איסור תורה לכמה פוסקים, מאחר והוא בכלל מלאכת מתקן כלי. כמבואר בספר חיי אדם, וכן מצדד גם כן הפרי מגדים בסימן שח אות עח, ועל כל פנים מדרבנן בוודאי אסור, עיין שם, ולא כשיטת הפנים מאירות שמקל בזה. (משנה ברורה).
אלא אפילו בעוד השעון עובד, מכל מקום גם כן אסור למשוך את המשקלות, או את החוט המושך הגלגלים - שלא יפסוק את הילוכו, אם לא לצורך חולה הצריך לכך, שרק בזה יש להתיר לכוונו בעודו עובד, אם קשה למצוא אינו יהודי שיעשה זאת, שהרי אפילו מלאכה מהתורה מותרת על ידי אינו יהודי לצורך חולה שאין בו סכנה כמבואר בסימן שכח סעיף יז. ולענין שאר דבר מצוה, משמע מהחיי אדם שאין להתיר אפילו על ידי גוי, כי אם בשעה שהוא כבר מכוון, כלומר, שאפילו אותם שעונים שיש להם משקלות שמשמיעים קול השעות, ואפשר שבהם יש להתיר למשוך החוט שלהם על ידי אינו יהודי כשהם מכוונים - אפילו שלא לשם מצוה, וצריך עיון למעשה. אך על ידי גוי יש להתיר לכווין אותו לצורך חולה אפילו כשנפסק הילוכו (שם).
וכתב עוד, שאותן שעונים שרגיל לפעמים כשעומד ונפסק מהלוכו אזי הוא מנענעו במקצת וחוזר לעבוד, צריך ליזהר שלא לנענעו בשבת.
ומכאן למדו הפוסקים גם לגבי סוגי השעונים האלקטרוניים המצויים בזמן הזה, שישנם כאלו העשויים באופן שקולטים אנרגיה על ידי תנועות היד, או באמצעות החשיפה לשמש ולשאר מקורות אור, ועל יד כך מתמלאת הסוללה ('בטריה') - באנרגיה אשר מפעילה את פעולת הגלגלים ואת האור (התאורה) שבשעון.
שמאחר ובדרך כלל יש בשעון מספיק אנרגיה, באופן גם אילו היה השעון במשך יממה מעת לעת בלא תנועה ובמקום חשוך מכל מקום היה עדיין ממשיך את פעולתו היטב, אם כן שוב אין איסור ללבוש אותו בשבת, כמבואר בהרחבה בספר מאור השבת חלק ד' סימן יד, ואות קמח.
והטעם מאחר והוא אינו מתכוין כלל לכך, וכמו כן לא אכפת לו, ולא ניכר מצד האדם שום פעולת מלאכה על השעון וחלקיו. ואנרגיית סוללות לרוב הפוסקים אין בו איסור מהתורה, רק מדרבנן בלבד, וכיון שבמוצאי שבת בתוך זמן קצר יכול להתמלאות ממקומות המוארים שנמצא השעון שם, לכן אין לו שום ענין וכוונה ותועלת במילוי האנגריה של שבת, ולכן אין בו איסור אפילו הוא באופן שזהו 'פסיק רישא', והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו.
אמנם לפי זה, הנה בשני ימים טובים של ראש השנה או של גלויות, או בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, אם לא יהיה בו מספיק אנרגייה בכדי להחזיק מעמד במקום חשוך למשך יומיים, אזי שוב יהיה אסור ללובשו, כי מוח לו במה שמתמלא האנרגייה של השעון בשבת ויום טוב. וכמו כן אותם שעונים אשר ידוע שאין בהם מספיק כח אנרגיה להיות בפעולה משך זמן של יממה שלימה מעת לעת - ללא חשיפה לאור, גם כן יהיה אסור ללבוש אותם בשבת מחמת שנוח לו במילוי האנרגייה של השעון בשבת ויום טוב.
אולם יש שעונים אשר מנגנון זה קיים רק לענין האור (תאורה), ובהם יהיה ניתן להתיר אפילו אם יכול לפעול משך לילה שלם ללא חשיפה לאור, מאחר ועל פי גדר האמור הנה ביום שוב אינו זקוק לאור שבשעון ולא אכפת לו מכך ואין זה נוח לו.
העולה מהאמור: שכל מה שהשעון מטעין את עצמו מאליו ואין לאדם כוונה בזה ואין זה נוח לו, כמו למשל שיש מספיק אנרגייה בשעון באופן שגם ללא תנועות היד היה עובד במשך יום השבת מעת לעת, אזי יש להתיר מעיקר הדין את הלבישה – אף אם ההטענה היא וודאית ('פסיק רישא'). מאחר ומדובר באיסור דרבנן שאינו נוח לו בזה. והמחמיר – יחמיר לעצמו.
אך אם ללא מילוי אנרגייה זו תחסר פעולתו בשבת עצמה, או מחמת שישנם ב' ימים טובים רצופים, אזי מאחר וההטענה היא וודאית וזה נוח לו, ישנה בעיה ללובשו בשבת ויום טוב.
