כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש בעיה לאבל לעלות לברכת כהנים. ב) האם יש הבדל בין אם יש כהן אחר או לא. ג) האם יש הבדל בין תוך ימי השבעה לבין תוך השנה על ההורים. ד) האם יש הבדל בין אם עדיין לא עלה לבין אם כבר עלה לדוכן. ה) מי הם הפסולים לעלות לדוכן או שראוי שלא יעלו ומי לא.
תחילה יש להביא את מה שנפסק בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קכח סעיף נד לגבי כהנים שלא יכולים לישא את כפיהם כי הנה יש מהפוסקים שסוברים שאם יש כהן שיש לו בת שעוסקת בזנות בעודה נשואה לאדם או שיש לו בת שהמירה את דתה שבמקרה כזה מן הסתם היא עוסקת גם בזנות כדרך הגויים שלא מקפידים בכך היא גורמת בכך חילול לאביה מהכהונה ולא חייבים עוד אנשים לכבד את האב מדין כהן כדרך שהוא בכל כהן כפי שכתוב בתורה "וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב".
אבל זה דוקא לגבי שאר דברי הכהונה כמו למשל לקרוא לו לעלות לתורה הראשון וכן שאר מעלות כהונה שישנם בכהנים מה שהתורה וחכמים זיכו להם אבל לגבי עלייה לנשיאת כפיים לברך את עם ישראל ברכת כהנים הוא יכול עדיין לישא את כפיו בתפילה כמו שהוא הדין בשאר עבירות שהם לא מונעים את האדם מלישא את כפיו בתפילה ואפילו אם מדובר בעבירות שהוא עצמו עשה ומכל שכן כאן שמדובר שלא הוא עצמו חטא אלא ביתו היא זו שחטאה.
אך לפועל לא נוהגים כדברי פוסקים אלו כי לא כתוב בתורה "את אביה היא מחללת" אלא רק לגבי מקרה שהיא זינתה ויש עדים לדבר והם התרו בה על כך ולאחר מכן הלכו לבית בית מוסמך והעידו על כך ועל ידי זה האב מתחלל אבל כיום שאין לנו אפשרות כזו האב כשר לכל דברי כהונה ואנו חייבים לנהוג בו קדושה לכל ענייני כהונה.
אדם חלל שזה אדם שנולד מאיסורי כהונה שהתחתנו אחד עם השני כמו למשל גרושה או אשה זונה או שכבר נולדה בעבר מפסולה לכהונה והתחללה מדין כהונה ונקראת חללה שהתחתנה עם כהן אסור לאותו אדם לשאת את כפיו כי הוא התחלל מהכהונה והוא נחשב כמו זר לגבי כהונה ואינו נחשב כהן כלל ועד כדי שאם עבר ונשא את כפיו בתפילה הוא עובר על מצוות עשה כמו שאר בני אדם שילכו וישאו את כפיהם למרות שאין הם כהנים.
ודין זה הוא רק לגבי חלל שהתחלל מדין תורה אלא אפילו אם מדובר בחלל שהתחלל מדין דברי סופרים בלבד כמו למשל אדם שנולד מאשה שחלוצה שחכמים החשיבו אותה כדין גרושה למרות שמדין תורה היא לא נחשבת כגרושה אסור לו לישא את כפיו למרות שברכת כהנים היא מהתורה ולכאורה יש לומר שהוא עובר על מצוות עשה אם הוא לא נושא את כפיו כדין תורה שהרי מהתורה הוא כשר לכך ובמקרה שאנשים אמרו לו לעלות ולברך אותם בברכת כהנים מכל מקום יש כח ביד חכמים על פי דין תורה לעקור דין תורה שאמרו לו לברך את העם בברכת כהנים באופן שזה 'שב ואל תעשה' כמו כאן שאין זה עיקרה חיובית לעקור דבר מהתורה בידיים רק שלא יעלה לברך על הדוכן את העם בברכת כהנים והמצוות עשה מתבטלת מאליה.
אבל כתבו הפוסקים שלמרות זאת כהנים שנמנעים מנשיאת כפים מחמת המנהג כמו למשל במקומות שנהגו שבתוך שבעת ימי האבלות אינו נושא כפיו מפני שאין שרוי בשמחה והמברך יש לו להיות בשמחה וטוב לב כמו שמצאנו ביצחק שצווה לעשות לו מטעמים קודם שיברך.
ויתירה מזו במדינות אלו שנוהגים שכל זמן האבלות אפילו עד שתים עשרה חודש על אביו ועל אמו וכל שלשים על שאר קרובים אינו נושא את כפיו אפילו אם אין שם כהן אחר אלא רק הוא ואפילו בימים טובים שאינו נקרא שרוי בשמחה שהרי אסור לילך לשמחת נשואים וכיוצא בה.
וכמו כן אדם הקובר מתו ברגל שהרי אסור בשמחה כל ימות הרגל אף על פי שעדיין לא חל עליו האבילות וכן האונן אפילו ביום טוב שהוא חייב בכל המצות מכל מקום אינו שרוי בשמחה הרי כולם חייבים לצאת מבית הכנסת קודם שקורא החזן 'כהנים' כדי שלא יעברו על מצוות עשה שהרי מעיקר הדין הם יכולים לישא כפיהם.
ויש להם לצאת קודם ברכת 'רצה' כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים.
ואם אמרו להם לעלות או ליטול ידיהם הם חייבים לעלות אם אמרו להם קודם סיום ברכת עבודה כדי שלא יעברו בעשה לכן לא יהיו בבית הכנסת כשאומרים לכהנים ליטול את ידיהם.
העולה מהאמור: שהמנהג שכהן שהוא באבל לא עולה כל שתים עשרה חודש שהוא באבלות על אביו ואמו. או אבלות על שאר קרובים כל שלושים יום. וזאת אפילו אם אין כהן אחר במקומם.
ואמנם עליהם לצאת לפני רצה מבית הכנסת וגם לפני שיקראו להם ליטול את הידיים לברכת כהנים כי במקרה כזה הם יהיו חייבים לעלות כדי שלא יעברו על מצוות עשה שהרי מעיקר הדין הם יכולים לעלות.