הנה בנוגע לשאילת תפילין של חבירו ללא ידיעתו כתב רבינו הזקן בשו"ע (אורח חיים סי' יד סי"ב) שמותר להניחם וכן מותר וצריך לברך עליהם את ברכת התפילין. טעם הלכה זו הוא משום הכלל הידוע ש"ניחא ליה לאינש שיעשה מצוה בממונו במקום שאין חסרון כיס" וכאן הרי אין חסרון כיס לבעלים בדבר.
אך לשם כך דרוש שיהיו כמה תנאים:
א) זהו באקראי בעלמא ולא באופן תמידי.
ב) צריך להחזירן למצב כמו שהם היו היינו שאם הם היו מקופלים יקפלם לאחר ההנחה וכו' (וראה דברי רבינו שם (ס"ט) בנוגע לטלית שאין צריך לקפלה כסדר קיפולה הראשון דוקא אלא אפי' אם מקפל באופן אחר די בכך ולכאורה הוא הדין גם בתפילין שאין צריך לקפלו דוקא כסדר קיפולו הראשון) .
ג) לא יוציא את התפילין ממקום שהניחם בעל התפילין כגון מבית הכנסת לביתו או מבית הבעלים לבית הכנסת (אפילו אם מחזירם למקומם היכן שהיו).
תנאים אלו הם בשביל שלא יקפיד על כך בעל התפילין שאם יקפיד על כך נחשב הלוקח 'שואל שלא מדעת' שנקרא גזלן והנחת תפילין זו נחשבת 'מצוה הבאה בעבירה'.
ויש להעיר שאם בעל התפילין נמצא באזור כך שאפשר לשואלו יש לעשות זאת ולא לקחת שלא מדעתו וכדברי הפמ"ג (מש"ז סק"ו) "וראוי וודאי כשבעליו עמו שישאל לו ... ואין סומכין על חזקה במקום דאפשר לברורי בקל".
על אף פסקו של השו"ע להתיר להניח (טלית ו) תפילין של חבירו שלא מדעתו היו שחששו בדורותינו אלו להתיר זאת משום שסברו שהיום ישנם שמקפידים על כך.
וכדברי הבן איש חי (הלכות שנה א' פרשת לך לך ו') "בזמן הזה חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים אלא אם כן יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי ואין כל הדעות שוות בדברים אלו הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה והטעמים שונים".
והנה במקרה בו היקף רצועת התפילין של ראש של חבירו אינה תואמת למידת היקף ראשו שלכך צריך הוא לפתוח את קשר התפילין ולשנות את המידה:
כתב האבני נזר (או"ח סי' קפ"ג): "והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין הקשר לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי דהבעלים ישנו אחר כך הקשר לפי מדת ראשם ומצוה לפרסם הדבר".
היינו שלפי שקשר התפילין משתנה ע"י הבעלים שמניחים אותם לאחר הנחת השני א"כ קשר זה אינו קשר של קיימא ואינו יוצא בכך ידי חובת תפילין.
אך באגרות קודש (ח"י ע' שעח) דחה הרבי חשש זה והסביר המנהג שלא חששו לכך וז"ל הרבי: "וראי' חזקה להמנהג הוא מ"ש בפשיטות באורח חיים סי' י"ד סעיף ד' - הועתק גם כן בשו"ע לרבנו סעיף י"ב - דמותר להתלבש בתפילין של חבירו וכו'. והועתק בכמה אחרונים ובשום מקום לא נתבאר שבמה דברים אמורים כשמדת הראש מתאמת שבאמת רק לעתים רחוקות מזדמן כך וכבר הקשו על האבני נזר הועתקה קושיתם שם סי' קפ"ד וקפ"ה. ובכלי חמדה על התורה פרשת וילך לימד זכות על מנהג העולם: א) דתפלין לא בעי קשר של קיימא וכהרמב"ן ב) דמה שמקשר לזמן מצותה נחשב קשר של קיימא ועיי"ש שמבאר מה שלכאורה לא משמע כן באיזהו מקומן".
וראה גם דברי הרבי בתורת מנחם (חלק א' ע' 30): "כל דבר שנעשה ע"פ ציווי התורה הוא ענין נצחי– ולכן: אף שכל קשר שעתיד להתירו אינו קשר של קיימא מכל מקום כשקשר זה נעשה ע"פ ציווי התורה יש לומר שחשיב – בכמה ענינים – קשר של קיימא על דרך מצוותי' אחשבי' דכיון שנעשה ע"פ תורה הרי הוא ענין נצחי. קיומו בפועל למטה הוא בזמן מסויים אבל ענינו נצחי".
היוצא לנו מהנ"ל בנוגע לשאלתך מותר לקחת תפילין של חבירו שלא מדעתו אם יודע שחבירו אינו מקפיד על כך וכ"ז בתנאי שעומד תנאים שהובאו לעיל (שזהו באופן אקראי לאחר הנחתו מקפל התפילין אם היו מקופלים לפני שהניחם לא יוציאם ממקום שהניחם בעל התפילין) אלא שבדורותינו יש שכתבו שיש להימנע מכך משום שכיום האנשים יותר מקפידים שהשתמשו בתפילין שלהם.