בעניין העצבות בכלל, ישנו מהלך ארוך ושלם של פרקים בספר התניא קדישא, שבו מבאר אדמו"ר הזקן האם העצבות היא נכונה, ממה ומתי.
ויש להקדים בקצרה את ביאור החסידות על עניין העצבות בכלל. בתחילת פרק כו' בתניא כותב אדה"ז כך:
"ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם".
כי כדי לעבוד את הקב"ה כמו שצריך, אי אפשר לשרות בעצבות. וכמשל הנ"ל, שאם האדם הוא שרוי בשמחה, אז קל לו הרבה הרבה יותר בעבודת ה'.
ובהמשך הפרק, מתייחס אדה"ז למה שכתוב "בכל עצב יהיה מותר" שמזה משמע שישנה איזו שהיא מעלה בעצבות. ומבאר מיד, שאין הכוונה שבעצב עצמו ישנה מעלה, אלא בשמחה האמיתית שבאה בה' אלוקיו אחרי העצב. ומסביר, שישנם זמנים קבועים שאותם קבעו חז"ל שיש מקום לעצבות – כמו בזמן תיקון חצות וכד'.
וכמו שמובא "מקרא מלא דיבר הכתוב" – "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו' ונודע לכל פי' האר"י ז"ל על פסוק זה". שכל הצרות המנויות, לא באו בגלל שלא עבדת את ה' בכלל, אלא שעבודת ה' שלך הייתה מתוך עצבות ולא מתוך שמחה.
ובסיבתה של העצבות מחלק אדה"ז בין עניני העולם לעניני שמים. כי אם העצבות שלו היא ממה שחסר לו בענייני העולם "בני חיי ומזוני" – בנים חיים או פרנסה, הרי אדם צריך לקבל את הצרות בשמחה, ובלשונו: "ופירשו בגמ' לקבולי בשמחה כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית כי גם זו לטובה רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר כי היא מעלמא דאתכסי' שלמעלה מעלמא דאתגלייא".
ופירוש הדברים, שישנו חסד שהוא גלוי, שהיא הטובה הנראית ונגלית לנו בעיני בשר שזהו טוב, אך ישנו טוב נסתר. לדידנו אמנם הוא נראה כלא כ"כ טוב, אך באמת הוא מגיע ממקום יותר גבוה.
ומסיים אדה"ז עניין העצבות מעניני העולם, ש"השמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי השמחה היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העוה"ז.. ולעתיד תתגלה מכסויה דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום לכל החוסים בו בעוה"ז ומסתופפים בצלו צל החכמה שהוא בחי' צל ולא אורה וטובה נראים וד"ל:
ואילו אם העצבות היא ממילי דשמיא – היינו שהיא בגלל החטאים והעוונות של האדם. שלאדם כואב באמת ממה שאין הוא עובד את הקב"ה כמו שצריך, והוא חטא, עבר ופגם את הדרך. מבאר אדה"ז כך –
אם העצבות מגיעה לאדם בזמן שהוא צריך לעבוד את ה' בשמחה, הרי ברור שאין זה הזמן והמקום, וכעת צריך הוא להיות מונח בעבודתו את ה' ית' בשמחה, ובאופן כזה ששום דבר לא יפריע לו מעבודתו.
ואפילו אם היא מגיעה לאדם בזמן שהוא עסוק בעסקיו סתם, כמו מי שהוא בעל עסקים וכעת הוא מונח באיזו עיסקא. הרי כותב לו אדה"ז בצורה ברורה "אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא בשעת עסקיו בידוע שהוא תחבולת היצר כדי להפילו אח"כ בתאוות ח"ו כנודע שאל"כ מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו".
אם האדם לא התבונן בתנועה של תשובה על חטאיו, ומתוך כך הגיע לו עצבות – מאין היא הגיעה פתאום? כי העצבות האמיתית היא באה מתוך תנועה של אהבת ה', ובשעה שהוא עסוק בעסקיו סתם כך – מאין הגיעה לו כזאת תנועה?, אלא שמוכרחים לומר שזוהי עצת היצר להפילו.
ומסיים שם אדה"ז שעל כל אחד לקבוע עיתים מסויימים שבהם הוא ישוב על חטאיו, אבל סתם כך אין לזה מקום. ומבהיר, שמייד אחרי העצבות צריך להיות בשמחה ובאמונה שהקב"ה מחל לו על עוונו, ויהיה שמח באמת בשמחה אמיתת הבאה אחרי העצב. זהו תוכן הביאור בפרק כו'.
ואסיים במכתבו של הרבי מה"מ ליהודי שהיה בעצבות (המכתב הודפס באג"ק חי"ד אגרת ה'ריט)
".. במענה על מכתבו מט"ז אד"ר, בו כותב אודות מצב רוחו אשר מפריע לו גם כן לפעמים במלאכתו מלאכת שמים מלאכת החינוך.
וכבר מבואר ענינו בכמה מקומות ומהם בספר תניא קדישא, אשר ענין העצבות באיזה אופן שלא יהי', הן ממילי דשמיא והן ממילי דארעא, אין זה אלא מעצת היצר, וכמבואר שם בארוכה, ובפרט בהנוגע אליו, אשר ראה נסים גלוים וחסדי השי"ת גם בעיני בשר, פשוט שאין כל יסוד לעצבות, ואדרבה צריך הוא להרבות בשמחה, ועל דרך החותם דהלכות פורים אשר בשו"ע וסיום כל חלק אורח חיים, וטוב לב משתה תמיד, ובפרט שגם עתה העמידתו ההשגחה העליונה על חלק היפה, חינוך בני ישראל, שאין לך עבודה קדושה ונעימה יותר מזה, גורם נחת רוח עצום למעלה, שמזה מובן גם שכרו של הגורם נחת רוח זה."
ובכל זה יש להוסיף את מה שמבאר הרבי מה"מ בשיחות של התקופה האחרונה, שיש לדעת שאנו נמצאים כבר בדור הגאולה, וערב ש"ק לאחרי חצות, וממילא העבודה צריכה להיות בהדגשה יתירה בעבודה מתוך שמחה דווקא.
ויתר על כן, מפורשים הדברים במאמר ד"ה מרגלא בפומי דרבא תשמ"ו, ששם כותב הרבי מה"מ, שאע"פ שבדורות שקדמו היה מקום לעבודה של תשובה מתוך עצבות ומרירות, הרי בדורנו זה לאחרי כל הייסורים והצרות שעברו, הרי "אין לנו כוח לעניין המרירות" וכל העבודה צריכה להיות מונחת מתוך שמחה.
ולכן ברור, שאע"פ שבדורות הקודמים היה שייך עניין העצבות (בתנאים המפורטים לעיל) הרי בדורנו זה צריכים למעט ככל היותר בעצבות זו, ולהיות מונחים בשמחה רבה, במילוי השליחות האלוקית שהוטלה על כל אחד ואחד מאיתנו, וכך נביא את הגאולה השלימה.
