בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש במכירה לעובד עבודה זרה – דבר שמאמין בו בעניין זה, משום איסור. ב) האם יש הפרש אם זהו כל פרנסתו או שמוכר באופן צדדי גם את זה, ועיקר פרנסתו מדברים אחרים. ג) האם יש הבדל אם הגוי רוצה זאת לנוי וקישוט בלבד, או ממש לעבוד אותו בפועל. ד) האם זה משנה האם מוכר הוא עצמו בפועל, או שרק שותף במקום שמייצר ומוכר למפעלים. ה) האם זה משנה האם יכול להשיג את אותו הדבר במקום אחר – גם בלעדיו, או לא. ו) האם זה משנה אם מוכר בסיטונאות לסוחרים, או ביחידים לאנשים פרטיים.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא סעיף א, שדברים שהם מיוחדים לאחד ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותם עבודות כוכבים שבאותו מקום.
אך כל איסור זה הוא דוקא כאשר מוכר ביחידים לאנשים פרטיים, שניכר שמכירתו היא לצורך העבודה זרה של אותם יחידים, אבל אם קונה הרבה ביחד, שניכר הדבר על ידי כן שהוא קונה אותם לסחורה, מותר.
כמו כן, אם הגוי אומר ליהודי שהוא צריך לקנות אותם לדברים אחרים, ולא לצורך עבודה זרה, והישראל יודע ומכיר שדבריו אמת וקנייתו היא לצורך כך, מותר ליהודי למכור לו. ואם מדובר בדברים שאינם מיוחדים לעבודה זרה, אלא יש להם שימושים שונים, גם של דברי הרשות והיתר, מותר ליהודי למכור אותם סתם, ואינו צריך לשאול בכל מכירה את הגוי לשם מה קונה את הדבר. ורק אם פירש העובד כוכבים בשעת הקניה, שהוא קונה אותם לצורך עבודת כוכבים, אזי אסור למכור לו את אותו הדבר, אלא אם כן פסל אותם היהודי מלהקריב את אותו הדבר לעבודת כוכבים לפי חוקיהם.
וכתב הרמ"א, שישנו אסור למכור לעובד כוכבים מים, כאשר יודעים שרוצה הגוי לעשות מהם מים להטביל. ואם היו מעורבים דברים המיוחדים לעבודה זרה, יחד עם דברים שאינם מיוחדים לעבודה זרה, כמו למשל 'לבונה זכה' המוערב יחד עם 'לבונה שחורה', אזי מותר ליהודי למכור את הכל סתם, ואין חוששים שמא הגוי ילקט את הלבונה הזכה לבדה לצורך עבודת כוכבים. וכן כל כיוצא בזה.
כמו כן, כל האיסור למכור הוא דוקא לכומר שלהם או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר את הלבונה לעבודת כוכבים, אבל לסתם עובד כוכבים, מותר למכור.
כמו כן יש אומרים, שמה שאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, זהו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בהם, אלא רק מהיהודי, או שלא יוכלו לקנות את אותו הדבר במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות את אותו הדבר גם במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירים. ונהגו להקל כמו הסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.
וכתב בשפתי כהן, שהאיסור למכור הוא בכל זמן - אפילו שלא ביום חגם, ואפילו בזמן הזה כמבואר באחרונים, ופשוט הוא. וכהביא עוד מה שכתב הבית חדש, שהאיסור למכור הוא לכל עובד כוכבים - אפילו אם אינו כומר, כי מאחר שמיחדים אותו לעבודת כוכבים, ודאי שלעבודת כוכבים הוא צריך זאת.
וכן בנוגע למה שכתב הרמ"א שישנו היתר למכור לבונה זכה המעורב יחד עםלבונה שחורה. הנה הטור כתב שאף לבונה שאינה זכה אסור, וביאר דבריו הבית חדש, שטעמו משום שבזמן הזה עובדי כוכבים אינם מקפידים בזה, ולכן אפילו אם אינה זכה אסור, אמנם מכל מקום אם ניכר שקונה זאת לצורך סחורה, פשוט שיהיה מותר אף בלבונה זכה.
וסברות המחלוקת האם מותר למכור לגוי כאשר ביכולתו להשיג את המוצר שקונה גם במקום אחר: שהשיטה המתירה סוברת שכשם שמבואר בגמרא בנוגע לנזיר שאסור להושיט לו כוס יין שזהו דוקא אם הוא נמצא מעבר האחר של הנהר שאינו יכול לבוא אל היין אילו לא היו מושיטים לו, ורק בזה ישנו סיוע, אך אם ביכולתו לבוא אל הדבר גם ללא האדם שמושיט, אין איסור בדבר.
והיש מחמירים סוברים, שמכל מקום ישנו איסור מדרבנן אפילו כאשר אין זה כמו שני עברי הנהר.
העולה מהאמור: שאדם המוכר מוצרים המיוחדים לעבודה זרה, לאנשים פרטיים. אם מדובר באדם ספרדי, אסור לו למכור בכל אופן מוצר שמיוחד לעבודה זרה, כמו 'שתי וערב'.
ואם הוא אשכנזי, אזי הדבר תלוי: אם מדובר במוצר ייחודי שאין להשיגו במקום אחר, יהיה אסור. אך כאשר מדובר במוצר שיכול הקונה להשיג אותו בקלות גם במקום אחר – כמו בנידון השאלה שמוכר 'שתי וערב', המנהג להתיר, ואמנם בעל נפש יחמיר גם בזה.
[ויש לעיין גם לפי הרמ"א, במקרה שמדובר במוצר שאת עצם המוצר בנקל להשיג בכל מקום, (כמו 'שתי וערב'), רק שהיהודי מוכר אותו בסגנון ואומנות מיוחדת – שאותה אין להשיג במקום אחר – רק אצלו. האם יש בזה גם כן את המנהג להתיר, כי את עצם המוצר ניתן להשיג במקום אחר, או שהולכים אחר צורתו החיצונית גם כן, ואם כן יש לאסור, וצריך עיון].
