האם מותר לאבל לצאת מביתו כדי ללכת לבית אחר בו יושבים כל שאר בני משפחתו יחד?

: כדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש איסור לאבל לצאת מביתו במשך ימי האבלות. ב) האם יש הבדל למה הוא יוצא האם יש בזה צורך ממשי או סתם צורך. ג) אם כן מה ההגדרה של צורך גדול או סתם צורך. ד) מה הסיבה והטעם שאבל לא יצא מביתו במשך ימי האבלות. ה) האם יש חילוק בזה בין אם מתאבל על שאר קרובים או שמתאבל על אביו או אמו.
תחילה יש להביא מה שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שצג סעיף א' שאדם שהוא אבל והוא בתוך שלושת הימים הראשונים של ימי האבלות הוא לא יכול לצאת מביתו ולא רק סתם לצרכים שונים אלא אפילו לא יכול לצאת לצורך לוויה וללכת לנחם אבלים אחרים למרות שמדובר בדברי צער וכמו כן ללכת לבית הקברות אך לאחר שלושה ימים אם מת לאיזה משפחה נוספת מת בשכונה שלו הוא יכול לצאת מביתו ללוות את המת אחר המיטה עד לבית הקברות.
אמנם גם בזה הוא לא יכול לשבת יחד עם המנחמים אלא הוא צריך לשבת יחד עם המתנחמים ומנחמים אותו יחד עמהם מאחר והוא גם כן בתוך שבעת ימי האבל שלו.

וזה דוקא במקרה שגם בלעדיו יש מספיק אנשים שילוו את המת הנוסף שישנו בשכונתו אבל אם אין מספיק אנשים שיחזיקו את המיטה וילוו אותה עד לבית הקברות הוא יכול ללכת ללוות את אותו המת אפילו ביום הראשון של האבלות שלו ואפילו את המת הזה הוא בכלל משוכנה אחרת לגמרי.
ולגבי חישוב השלושה ימים אין החישוב במעת לעת שאין זה שצריך שיעברו שלושה ימים גמורים מעת לעת אלא מקצת היום השלישי הוא נחשב כמו שעברו שלושה ימים גמורים.
וכל זה מעיקר הדין אבל כתב הרמ"א שכיום לפועל המנהג שאין האבל הולך לבית הקברות ולא לבית האבל כל שבעת ימים של האבלות למרות שלאחר שלשה ימים הוא יכול מעיקר הדין לעשות כך. ולכאורה למרות שישנו חיוב של הלווית המת וניחום אבלים וזה מצווה ואין המנהג שלא לעשות כך אפשר שאין חיוב ממש כזה אלא זהו רשות ומאחר וכיום השתנה מנהג ואופן הניחום מכמו שהיה בזמן המשנה והגמרא כמפורט במסכת ברכות ומועד קטן כל הסדר שהיו עושים בימיהם לכן 'שב ואל תעשה' עדיף ויש לקיים המנהג.
ולגבי יציאה לשאר דברים אסור לאבל לצאת מביתו כל שבעת הימים ואפילו אם רוצה ללכת לשמוע את ברכות החופה או ברכות המילה. אבך כתב הרמ"א שאבל שמיקל לצאת בלילה לאיזה צורך יש לו על מה לסמוך. וכמו כן מה שאסור לצאת מביתו הוא דוקא לצורך טיול ותענוג או לצורך מסחרו במשא ומתן וכדומה מדברים אלו אבל אם השלטון צריכים אותו לאיזה עניין או שהוא צריך ללכת לדרך שכעת השיירא נוסעת או לשאר דברים שהוא זקוק להם מאוד והם בגדר דבר האבד שאם לא יעשה אותם כעת לא יוכל לעשות זאת בהזדמנות אחרת מותר לו לצאת וכן המנהג לפועל.
ובשבוע השני הוא כבר יוצא אך אינו יושב במקומו הקבוע בבית הכנסת ואינו מדבר. בשבוע השלישי יושב במקומו אבל אינו מדבר. וכתב הרמ"א שאם רוצה שלא לשבת במקומו בשבוע השלישי ולדבר הרשות בידו. ועכשיו נוהגים שלא יושבים במקומם כל שלשים יום. ועל אביו ואמו כל שתים עשרה חדש ואין למנהג זה עיקר ומכל מקום אין לשנות מן המנהג כי כל מקום לפי מנהגו. ובשבוע הרביעי הרי הוא כשאר כל אדם. אפילו לא נשלמו שלשה שבועות כגון שמת באמצע שבוע מיד כשכלה אותו שבוע ושנים שאחריו נחשב שבוע הבא רביעי.
ולגבי יציאת האבל בחול לבית הכנסת אסור לו לצאת אבל בשבת יוצא. וכתב המחבר שאנו נוהגים שבכל יום קריאת התורה יוצא לבית הכנסת. אך הרמ"א כתב שבמדינות אלו נוהגים שהוא לא יוצא אלא רק בשבת. ואם האבל מוהל או בעל ברית לאחר שלשה מתפלל בביתו וכשמביאים התינוק למול הולך האבל לבית הכנסת. אבל תוך שלשה לא יצא אלא אם כן אין מוהל אחר בעיר.
ויש מקילים אפילו בתוך שלשה ימים ואפילו אם יש מוהל אחר בעיר ואף מותר לו לגזוז את הציפורנים ולגלח לצורך המילה אבל אם יש מוהל אחר אסור. וכן לכל דבר מצוה שאי אפשר לעשות בלא האבל מותר לו לצאת לקיים המצוה.
העולה מהאמור: שמותר לאבל לצאת מביתו כשיש צורך גדול ביציאתו ולכן לצורך לשבת עם בני משפחתו לצורך האבלות מותר לו לצאת.