הילד שלי חזר אתמול מבית הספר, ואיתו סיפור מהסרטים שקרה לו עם המורה. המורה כעס עליו, הוציא אותו מהכיתה והוא מאוד נפגע. שביררתי את הפרטים ראיתי שאכן היה צדק במעשי המורה. את מי אני אמור להצדיק? מצד אחד הוא הילד שלי, ואני אוהב אותו, ומצד שני, הוא לא התנהג כראוי, ואולי אני אמור לנקוט את ההעמדה של המורה? תודה רבה.
מבלי להיכנס לכל סיפור וסיפור, מי צודק, ומי אשם, צריכים לחדד לפני זה שלא משנה מה קרה צריכים להזדהות עם הילד.
הזדהות זאת אין פירושה שהילד בהכרח צודק, ויש בהחלט מקום לברר מה אירע, מדוע נענש וכדומה, וגם לחשוב על דרכים שבעזרתן נוכל לתקן או למנוע הישנות של מקרים כאלה, אבל לפני כל בירור כזה, אם הילד נפגע או נעלב, מפחד או דואג, חשוב שיקבל מאיתנו שדר של אכפתיות והזדהות עם תחושתו.
וכפי שנאמר על הקב"ה: "בכל צרתם – לו צר", שכשיש לנו צרה (גם כשסיבתה מפני חטאינו וכו') ה' נמצא איתנו בתוך הצרה והכאב, מאחר שאנו והוא – מהות אחת. על זה הדרך – אבא או אימא נמצאים עם ילדיהם בכאבם ובשמחתם. הם תמיד יחד.
כאשר הילד נכשל במשהו או עבר חוויה כואבת, וההורה מגיב אוטומטית: "אמרתי לך שזה יקרה... בפעם הבאה תיזהר יותר" או "זו הבעיה שלך. המורה צודק", הוא כאילו מכריז: "אני מנותק ממך, לא אכפת לי שאתה סובל".
לפעמים הניכור מתבטא באמירות אחרות, כגון "אילו בושות אתה עושה לי", "איך עשית לי דבר כזה?". הילד עלול לפרש לעצמו את דברי ההורה כך: "לאבא (או לאימא) נמאס ממני. הוא כועס עליי לא משום שאכפת לו ממני אלא בגלל שדואג לתדמית שלו בעיני חבריו".
כשם שכאשר אדם נכשל או טעה, בין שהכישלון נגרם בשל רשלנותו ובין שנגרם שלא באשמתו, הוא כואב ומצטער, כך כשלילד שלנו כואב, אנו כואבים. מה הסיבה לכאב? מי גרם אותו? שאלות אלו צריכות לקבל מענה, אך ההשתתפות בכאב אינה תלויה בהם.
האם הזדהות ואכפתיות חייבות להתבטאות רק בהנהגה של 'חסד'? לאו דווקא. הרבי הרש"ב מתאר באחד ממאמריו כיצד לפעמים הנהגה של 'גבורה' דווקא מבטאת את האהבה העצמית של אב לבנו.
ואלו דבריו ('המשך תער"ב' פרק רכ"ד): "וכמו על דרך משל האב האוהב את בנו מצד הטבע שהיא אהבה עצמית, דאהבה זו ישנו בלבו בתמידות, רק שהיא בהעלם כו', וכאשר הבן נופל לארץ או מתטנף וכדומה, אזי ירגז ויכעס עליו האב מאד על אשר הושפל ונמאס כל כך ומייסר אותו על זה, וכל זה הוא שהאהבה הכריחה אותו לזה, כי אם לא היה אוהבו לא היה איכפת לו כלל מה שנשפל כמו שלא יכעוס על בן חברו'".
כלומר, דווקא משום שהאב אוהב את בנו באהבה עצמית (אהבה הנובעת מהעובדה שהבן הוא עצמו ובשרו) ואכפת לו ממנו, כאשר הוא נופל או מתלכלך (בגשמיות, וכל שכן ברוחניות) הוא רוגז עליו ומייסרו. היחס של ה'גבורה' כאן הוא למעשה ביטוי עמוק של אהבה וקשר. והראיה: אם הבן של החבר או השכן מתנהג כך, הוא אינו רוגז ואינו כועס.
כשהילד ירגיש שהתנהגותו ומצבו הרוחני נוגעים לאביו ולאימו ומסיבים להם כאב, ומתוך זה מביעים את מורת רוחם ואת התנגדותם להתנהגות השלילית, אומנם חווה יחס של 'גבורה', אבל היא 'גבורה הורית'. הכאב של ההורה מבטא קשר הורי בריא.
הנהגה חינוכית זו (כמובן חשוב שההורה יקפיד שלא להיגרר ממנה לביקורתיות יתרה, הטלת אשמה וכעס חיצוני), לא תשאיר רושם שלילי על הילד, מאחר שהיא אינה מבטאת 'זרות' ו'דחייה' אלא קרבה וקשר. 'כעס' כזה אינו סותר את האהבה. אדרבה - הוא מבטא אותה.
יש להדגיש: ברובו המוחלט של הזמן, היחס ההורי צריך להיות מובע באהבה ובנועם, בקרבה ובנתינה גלויה. הורה שישתמש בביקורתיות דרך קבע, ויבטא תדיר את אי-שביעות רצונו מהילד, לא יאפשר לילד לחוש שהביקורת נובעת מאהבה ומחיבור אליו. דווקא השימוש המוגבל ב'גבורה ההורית' יעצים אותה. הילד יבין שההורה רוצה את טובתו, והוא יהיה מסוגל לקבל ולהכיל זאת בצורה נכונה.
הבנה זו אף תיתן לילד כוח להימנע ולבלום את עצמו מכל פעולה שעלולה להכאיב להוריו, ולא בשל פחד או חשש מפני עונש, אלא בגלל האכפתיות הגלויה שלהם ממנו.
במובן מסוים, אדישות, ניכור וחוסר הזדהות של ההורה עם ילדו וחוויותיו, בעיתיים יותר מהביקורתיות עצמה: הכעס והחינוך הנוקשה, אפילו כאשר 'תרגומם' בשפת המעשה לקוי, יכולים לנבוע מאהבה ואכפתיות. לעומת זאת התעלמות רגשית מנוגדת לבסיס הקשר ההורי. ובמילים אחרות: חוסר יחס גרוע לעיתים מיחס שלילי.
לילד קשה להכיל זרות וניכור הרבה יותר משקשה לו להכיל עונש, כעס וכאב ממקום של הזדהות ואכפתיות. שנים ארוכות הילד עלול 'לזכור' להורה את הזרות והניכור ש'נשבו' ממנו בזמן שבו חווה כאב, ולא זכה לתמיכה.
ילד שהוריו מקפידים לשדר לו שהם איתו בכל מצב, גם בכישלונות ובטעויות שלו, יגדל ותתפתח בו האמונה שה' נמצא איתו בכל מצב ובכל מאורע, והוא ייטיב להתמודד עם אתגרי החיים. הדבר הקשה ביותר לאדם הוא המחשבה (המוטעית) שהוא נמצא 'לבד' בעולם. הידיעה שה' נמצא איתו ומלווה אותו גם בתוך הכאב והנפילה חלילה, נוסכת בו כוח ומשמשת עוגן פנימי להתמודדות נכונה, לחיזוק הביטחון בה' ולהפיכת מידת הגבורה וההסתר לטוב נראה ונגלה.
