הנה בזמן שבית המקדש הי' קיים העבודה בו נעשתה בעמידה וענין זה הי' מעכב בו שלכן אם עבד בבית המקדש בישיבה פסל עבודתו וכדכתב הרמב"ם (הלכות ביאת מקדש פ"ה טז – יז): "ואין עבודה אלא מעמד שנאמר (דברים יח ה) "לעמד לשרת". . וכל העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה".
מהלכה זו למד המגן אברהם (אורח חיים סי' מ"ח) שגם אמירת פרשת הקרבנות שאומרים אנו מידי יום שנתקנה כנגד הקרבנות שהקריבו בבית המקדש יש לאמרה מעומד.
וכן פסק רבינו הזקן בשולחנו (סי' מ"ח ס"א): "וטוב לומר פרשת הקרבנות מעומד דוגמת הקרבתן שהיה מעומד".
וכדברים אלו פסק רבינו גם במהדורא קמא (סי' א' סי"ד): "צריך לומר פרשת הקרבנות מעומד וכן מזמור לתודה דוגמת הקרבתן שהיתה מעומד".
אך במהדורא בתרא (סי' א' ס"ט) כתב רבינו: "וכשיאמר פרשת הקרבנות יאמר ביום שהוא זמן הקרבתם ולא בלילה אבל אין צריך לומר מעומד כמו הכהן שהיה עובד מעומד מאחר שהוא איננו כהן העובד אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב לו הכהן".
היינו שבמהדורא בתרא חזר בו מפסקו (בסי' מ"ח ובמהדו"ק) כמג"א וכתב שאין צריך לומר את פרשת הקרבנות מעומד והסיבה היא משום שבשעת אמירת הקרבנות אינו נחשב ככהן המקריב אלא שע"י אמירת הקרבנות נחשב כאילו הכהן הקריב לו קרבנו.
ואכן על שינוי זה התייחס הרבי וכתב (אגרות קודש חי"א ע' שכ"ה) וז"ל: "מה שהוקשה לו משינוי פסק רבנו הזקן בשו"ע שלו בענין אמירת פ' הקרבנות אם צ"ל מעומד - וכבר העיר על זה בספר פסקי הסידור להרב נאה. – ולא קשיא כי כמה שינויים ישנם במהדורא בתרא של השו"ע (לגבי מהדורא קמא) ובשער הכולל בתחלתו כותב שבמהדורא בתרא נוטה יותר להמקובלים. וכן הוא גם בנדון זה. ראה הדיעות בזה בנ"כ שו"ע או"ח סמ"ח".
(ויש להעיר שאף שרבינו במהדורא קמא כתב הן על פרשת הקרבנות והן על מזמור לתודה שצריך לאומרם מעומד הנה שחזר בו רבינו במהדורא בתרא חזר רק בנוגע לפרשת הקרבנות דהתייחס רק בנוגע לקרבנות שא"צ לאומרה בעמידה ולא כתב זאת גם בנוגע לאמירת מזמור לתודה וא"כ יוצא שאת מזמור לתודה יש אכן לאומרה בעמידה.
ובטעם החילוק בין פרשת הקרבנות שחזר רבינו שא"צ לאמרה מעומד למזמור לתודה שיש לאמרה מעומד אף שלכאורה מאותו טעם שחזר רבינו בנוגע לקרבנות יש לומר טעם זה גם על מזמור לתודה שהרי היא כנגד קרבן תודה (ולהעיר שאכן כתב הגרא"ח נאה בספרו 'פסקי הסידור' (ב י) שלפי דברי רבינו במהדו"ב גם את מזמור לתודה אין צריך לאומרה מעומד אך דבריו צ"ע שהרי כנ"ל מלשון רבינו הזקן משמע שדווקא בנוגע לפרשת הקרבנות חזר בו).
על כך מסביר הרבי (לקו"ש חי"ב ע' 28 הערה 52) וז"ל: "ע"פ מש"כ.. שאין טעם אמירת מזמור לתודה כדי שיהי' כאילו הקריב קרבן תודה כ"א "לפי שכל השירות וכו' " ורק לפי שזה עכ"פ מזכיר על הקרבן תודה לכן צריכים לאומרה מעומד (להמהדו"ק) א"כ אין לדייק בזה "אלא שבקריאתו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב לו הכהן" דהרי גם מה שהוא אומר מזכיר על (כללות הקרבן ובמילא גם על) הקרבת הכהן."
נראה כוונתו – פרשת הקרבנות נתקנה כנגד הקרבנות עצמם שבאמירתן נחשב כאילו הקריב קרבנות אלו שאמרם משא"כ אמירת מזמור לתודה לא נתקנה כנגד קרבן תודה היינו שבאמירתה נחשב לו כאילו הקריב קרבן תודה אלא כדברי רבינו הזקן (סי' נ"א ס"א) שנתקן לאמרה בכל יום "לפי שכל השירות עתידין להבטל חוץ ממזמור לתודה" היינו שנתקנה כשיר והודאה וא"כ טעם המהדו"ב שאין צריך לומר את הקרבנות בעמידה כי אין נחשב ככהן המקריב לא שייכת במזמור לתודה דהרי לא נתקנה כנגד הקרבן ממש אלא שזה רק מזכיר על הקרבן אבל מכיון שזה מזכיר על הקרבן א"כ מזכיר הוא על כללות הקרבן גם על הקרבת הכהן שנעשתה בעמידה ומכך יוצא שיש לאמרה מעומד).
לסיכום הדברים - אין צריך לומר את פרשת הקרבנות מעומד כי באמירתו אינו נחשב ככהן המקריב שהי' מקריב מעומד אלא שנחשב הוא כבעלים של הקרבן שע"י אמירת הקרבנות נחשב כאילו הקריב לו הכהן את קרבנו.