הגדרת "אמת"

בפרק י"ג בספר התניא מסביר אדמו"ר הזקן על אהבת ה' של הבינוני. שמצד אחד היא אהבה, אך כשמשווים אותה ביחס לאהבת ה' של הצדיקים הרי אין היא נחשבת כלל. ומסביר באריכות אדה"ז שמהותה של מידת האמת היא שהיא קיימת בכל דרגה ודרגה לפי העניין שלה ולפי הכוחות שלה. ה"אמת" היא מידתו של יעקב אבינו, שחודרת מתחילת כל המדרגות עד סופם.

וזה לשון אדה"ז:

"והנה מדת אהבה זו האמורה בבינונים בשעת התפלה ע"י התגברות הנפש האלהית כו' הנה לגבי מדרגת הצדיקים עובדי ה' באמת לאמיתו אין בחי' אהבה זו נקראת בשם עבודת אמת כלל מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה וכתיב שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר"

ומצד זה ש"עד ארגיעה לשון שקר" – הרי לכאורה אין זו אמת אלא שקר, כי לאמת יש קיום ואילו לשקר אין, אך ממשיך ומסביר אדה"ז, שאעפ"כ גם היא אמת:

"ואעפ"כ לגבי מדרגת הבינונים נקראת עבודה תמה באמת לאמיתו שלהם איש איש כפי מדרגתו במדרגת הבינונים והריני קורא באהבתם שבתפלתם ג"כ שפת אמת תכון לעד הואיל ובכח נפשם האלהית לחזור ולעורר בחי' אהבה זו לעולם בהתגברותה בשעת התפלה מדי יום ביום ע"י הכנה הראויה לכל נפש כפי ערכה ומדרגת'

כי הנה מדת אמת היא מדתו של יעקב הנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין ובכל מעלה ומדרגה מבריח תוך נקודה האמצעית שהיא נקודת ובחי' מדת אמת שלה ומדת אמת היא נחלה בלי מצרים ואין לה שיעור למעלה עד רום המעלות וכל מעלות ומדרגות שלמטה הם כאין לגבי מעלות ומדרגות שלמעלה מהן"..

ומכל זה משמע שאכן ניתן להגדיר את ה"אמת" בכל דרגה ודרגה לפי מהותה ועניינה, כי ה"אמת" שלי היא אינה כמו ה"אמת" שלך.

אך צריכים לשים לב שכל זה הוא בעבודה הרוחנית והנפשית של כל אחד ואחד. שבזה אכן אי אפשר לדרוש מכל אחד ואחד עבודה פנימית באותה רמה ודרגה (וכפתגם הידוע של ר' זושא מאניפולי, שלא ישאלו אותו למה לא היה צדיק גדול אלא למה לא היה "זושא"), ולפי ערך עבודתו והמדרגה שבה הוא אוחז, אכן זוהי האמת שלו;

אבל לגבי דברי התורה, הרי הם "אמת" מוחלטת ללא שום שינויים. ואין התורה משתנת בשום מקום בעולם, אלא הוא הדין בכל מקום ובכל זמן. כי התורה היא חכמתו של הקב"ה שלמעלה משינויים לגמרי, ואי אפשר כלל לעשות בזה שום שינוי.

אלא שבאופן השפעת התורה בעולם, יש בזה כמה וכמה דרגות. יש חלקים בתורה שמשפיעים באופן של "אמת", ואילו ישנם חלקים שמשפיעים בעולם באופן של "אמת לאמיתו", וכך כותב הרבי ב"הדרן על הש"ס" שנדפס בתשמ"ט:

"כל התורה היא "אמת", והלכות התורה הם "אמת לאמיתו". והביאור בזה – שב"אמת" יש שני ענינים:

א) שאין לה הפסק ושינוי. היינו, שהוא בתוקף בלתי מוגבל, שאינו משתנה ע"י המקום והזמן. אבל לא שהוא פועל בהם גופא, כי הוא והמקום הם שני ענינים.

ב) שהוא ה"אמת" של הדבר גופא שמתייחס אליו. וכמו "ההוא אתרא וקושטא שמי', ולא הוי משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש בלא זמני' כו'" דמה שההוא אתרא נקרא בשם "קושטא" (אמת), הוא, שהאמת הוא קיום המציאות של (אנשי) המקום גופא.

ועד"ז בה"אמת" דהקב"ה – שיש בזה שני ענינים: (א) שנמצא בכל מקום ומקום בלי שום שינוי. (ב) ש"אמיתת המצאו" (לא רק שישנו בכל מקום, אלא) הוא אמיתת המציאות של כל הנמצאים, שמבלעדו "אין דבר אחר יכול להמצאות".

וענין זה מתגלה בחלק ההלכות שבתורה:

בכל התורה בא ענין האמת. ויש לומר שזהו הפירוש ד"נתן לנו תורת אמת" – שהמשכת התורה בכל העולמות עד לעוה"ז התחתון ("נתן לנו"), ובכל מקום היא באותו התוקף, להיותה "תורת אמת" שאין לה שום שינוי.

משא"כ בהלכות התורה, שפועלים שינוי בעולם גופא שיהי' כפי הוראות התורה, ועד שזה נעשה "גדר העולם" גופא – בא ומתגלה "אמת לאמיתו" ש"אמיתת המצאו" ית' הוא אמיתת המציאות של כל הנמצאים".

ובהמשך השיחה ממשיך ומבאר באריכות, איך עניין זה נפעל דווקא על ידי עבודתם של ישראל, שהם בכוחם להמשיך את אותה "אמת הוי'" בכל העולם באופן מושלם.

ולא רק באופן שכופים על העולם את ה"אמת", אלא שפועלים בו באופן פנימי ועמוק שהוא עצמו נעשה חלק מהאמת מצד עצמו.

ובשלימות כל זה יהיה בגאולה האמיתית והשלימה, שאז אפילו תאנה תצווח שלא יעשו בה דבר שהוא היפך רצון ה', כי האמת האלוקית תהיה חדורה בתוך המציאות כולה. תיכף ומייד ממש.