בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו חשש איסור בעירוב תבשיל שעל גבי האש, ואם ישנו חילוק אם מדובר בתבשיל או במים, או אם הדבר נתבשל כל צורכו. ב) כמו כן יש לברר האם ישנו חילוק בין אם מערב את התבשיל, לבין אם רק מוציא אותו במצקת לצורך אכילה, ללא שמערבו על ידי כך.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיח סעיף יח, שקדירה שהעביר אותה כאשר היא רותחת עדיין מעל גבי האש, אזי אם היא עדיין לא נתבשלה כל צורכה לא מוציאים ממנה בכף, כי על ידי זה נמצא שמגיס בתבשיל, ויש בזה משום מבשל. אבל אם התבשיל נתבשל כל צרכו מותר. אבל אם רוצה לערבב צמר שנמצא בתוך היורה, אזי אף על פי שקלט הצמר כבר את הצבע, מכל מקום אסור לערבב אותו ולנענע אותו בכף.
והוסיף הרמ"א, שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין. שאפילו אם נתבשל כל צורכו מכל מקום לא ערבב את המאכל וכפי שהוא הדין בצמר.
והנה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן שיח סעיף ל כתב בנוגע לקדרה שהעבירה מרותחת מעל גבי האש, שאם אינם מבושלים כל צרכם, לא רק שלא יערבב אותם, אלא אף לא יוציא מהם בכף כי נמצא שמגיס בהם על ידי זה, ויש בזה משום בישול. כמו כן, אם נתבשלו כל צרכם שמותר להגיס בהם, הוא רק לאחר שהעבירם מעל גבי האור. אבל צמר שביורה אף על פי שקלט את הצבע אסור להגיס בו משום צובע, כי כן דרך הצבעים להגיס בו תמיד בכדי שלא ישרף.
והביא את דברי הרמ"א - שיש מחמירים גם בקדרה בכל ענין, וכתב שהעיקר הוא כמו הסברא הראשונה, ומי שרוצה להחמיר כמו השיטה השניה, אזי יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל אם נתבשלה כל צרכה - כאשר אינה על האש.
וטעם איסור 'הגסה', הוא מפני שעל ידי זה מקרב חלקי התבשיל שהיו רחוקים מן האש להיות קרובים לאש, ושרתיחת הנוזלים שבקדירה יבואו היטב בכל חלקי התבשיל, ואסרו אפילו בתבשיל אשר נתבשל כבר כל צרכו משום שנראה כמבשל, ובנוסף שמא יחשוב האדם שהתבשיל התבשל כל צרכו, ובאמת הוא עדיין לא התבשל לגמרי, ויבוא לידי חיוב חטאת. כמבואר בשאלות ותשובות אגרות משה חלק ד' סימן עד אות ח'.
ואף שלענין חזרה על האש וכן להעביר מאש קטנה לאש גדולה, לא מצינו שיגזרו שמא ידמה שהתבשיל מבושל, מכל מקום הגסה חמורה יותר, כי בעיני הבריות אינו נראה חמור כל כך כמו להניח קדירה על האש, או להעבירו מאש קטנה לגדולה, ולכן חששו שמא לא יתבונן כל כך לפני ההגסה לראות אם התבשיל מבושל כל צרכו אם לא, כמבואר בשמירת שבת כהלכתה בפרק א' הערה צט בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך. והמבואר בבית יוסף בשם כלבו ומובא בשער הציון סימן קטן קלו, שיש חיוב חטאת במגיס על האש - גם במבושל כל צרכו, תמהו על כך כל האחרונים וביניהם גם המשנה ברורה בשער הציון סימן קטן קמח.
וכל זה הוא דוקא לעניין תבשיל שעל האש, אמנם במים בלבד שעל האש, אשר נתבשלו כל צרכם, (שהרי אם לא נתבשלו כל צרכם ודאי יש לחשוש שמקרב בישולם על ידי נענוע המים מלמעלה למטה סמוך לאש, וכן הוא סתימת קצות השולחן סימן קכד אות י'), נחלקו הפוסקים אם שייך בהם גזירת 'מגיס': בקצות השולחן מחמיר, שמאחר ולא נתברר היטב בפוסקים טעם איסור הגסה באם נתבשל כל צרכו, יש לאסור הגסה גם במים חמים בלבד, ובספר שבת כהלכה בפרק ה' ביאורים אות ה' כתב, שכן משמע בפרי מגדים בסימן שכג אות יד, שלא התיר להגעיל כלי במים רותחים, אלא כשהעביר אותם מהאש, ואין טעם אחר לפרש דבריו זולת משום שחושש להגסה.
ומאידך באשל אברהם מצדד לומר שאין דין מגיס במים, וכן בשאלות ותשובות אבני נזר כתב שפשוט שאין מגיס במים, כי אין רגילים בכך, וכן הוא באגרות משה שם.
העולה מהאמור: שאם מדובר במים רותחים שכבר באו ליד סולדת, ואינו מערבם ,אלא רק לוקח באמצעות כלי כמו מצקת או כוס - מותר הדבר לכתחילה, גם כאשר המים החימם נמצאים על גבי האש.