דיני ספקות

דין קבוע הוא משום חשיבות הקבוע:
כאשר ספק נוצר במקום קבוע ומסויים – אין הולכים אחר הרוב אלא דנים זאת כמחצה על מחצה שהוא ספק שקול, ואז יש לקבוע את הדין על פי כללים אחרים, כגון אם מדובר בספק של תורה הולכים להחמיר. הטעם לדין "קבוע" הוא משום שכאשר האיסור קבוע וניכר במקומו יש לו חשיבות מרובה ולא שייך בו ביטול ברוב. ומה שלמדנו שדבר יבש מין במינו בטל ברוב הוא רק בתערובת שהאיסור אינו ניכר בתוכה.
השאלה היסודית האם הספק נוצר במקום הקבוע:
בדין קבוע, השאלה היסודית שצריכה להשאל היא היכן נוצר הספק. אם הספק נוצר במקום הקבוע – יש לזה דין של קבוע כמחצה על מחצה. אך אם הספק נוצר מחוץ למקום הקבוע – אומרים "כל דפריש מרובא פריש" (כל הפורש – פורש מן הרוב ), והולכים אחר הרוב. במקרה שאדם לקח בידו מהמקום הקבוע או שהפרישה מהמקום הקבוע היתה בפנינו (כגון שראינו נכרי שהוציא מהחנות) – הרי זה ספק שנוצר במקום הקבוע, כדלקמן.
סוגיית הגמרא:
אם אינו זוכר מאיזו חנות קנה אין הולכים אחר הרוב:
בגמרא במסכת כתובות מובאת ברייתא "תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן – ספיקו אסור, ובנמצא הלך אחר הרוב". כלומר במקרה שאנו יודעים שרוב החנויות ברחוב זה מוכרות בשר כשר, וישנה רק חנות אחת הידועה לכולם שמוכרת בשר טרף, ואדם קנה מאחת החנויות שברחוב ואינו זוכר מאיזו חנות – אסור לו לאכול את הבשר. אמנם אם הבשר נמצא מושלך ברחוב וכיוצא בזה – הולכים אחר הרוב.
הטעם משום שהחנויות נחשבות קבועות:
הגמרא מבארת שאסור לו לאכול את הבשר, כיון שהחנויות קבועות במקומן וניכרות ואינן מעורבות, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי (נחשב כמחצה על מחצה), וממילא בספק שקול הולכים להחמיר באיסור תורה.
המקור בתורה לדין קבוע:
דין "קבוע" נלמד מהפסוק "וכי יהיה איש שֹנא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש", ודרשו חז"ל שמה שפירטה התורה "וארב לו וקם עליו" נועד למעט מקרה שאדם זרק אבן לחבורה של 10 אנשים שמתוכם 9 יהודים ו-1 נכרי, והרג את אחד האנשים, ואין אנו יודעים אם הנרצח יהודי וממילא הרוצח חייב מיתה או שהנרצח נכרי והרוצח אינו חייב מיתה. חז"ל פירשו שבמקרה כזה הרוצח אינו חייב מיתה, כיון שהאנשים קבועים במקומם וניכרים, וכל קבוע כמחצה על מחצה, וממילא יש כאן כביכול ספק שקול האם הנרצח יהודי או נכרי, ובספק נפשות (שיש ספק אם הרוצח חייב מיתה או לא) הולכים להקל (שאינו חייב מיתה).
דין קבוע בין לקולא ובין לחומרא:
הש"ך כתב על פי הגמרא, שדין "כל קבוע כמחצה על מחצה" הוא בין לקולא ובין לחומרא, ולפי זה במקרה שיש ברחוב תשע חנויות מוכרות בשר נבילה וחנות אחת מוכרת בשר כשר, והאדם אינו יודע ממי קנה – הבשר שבידו אסור רק מחמת הספק ולא מחמת הליכה אחר הרוב (כאילו שיש ברחוב חמש חנויות כשירות וחמש חנויות טריפות) .
שו"ע ואחרונים:
מתי יש דין קבוע ומתי דין "כל דפריש":
שו"ע : "תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח – הרי זה אסור, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל בשר (אפילו חתיכה הראויה להתכבד) הנמצא בשוק או ביד גוי מותר, כיון שרוב החנויות מוכרות בשר שחוטה, דכל דפריש מרובא פריש". כלומר במקרה שהבשר פירש מהמקום הקבוע של החנויות ממילא (שלא מדובר באדם שקנה מאחת החנויות אלא באדם שמצא את הבשר בשוק) או שלא בפנינו (שמצאנו את הבשר ביד גוי ולא ראינו את הגוי קונה מהחנות) – הרי זה ספק שנוצר שלא במקום הקבוע, וממילא אין לזה דין של "קבוע" אלא הולכים אחר הרוב ואומרים שמן הסתם בשר זה פרש מן הרוב.