הנה תלוי הדבר על איזה חלק מהתפילה מדברים, שבחזרת הש"ץ צריך שיהיו לפחות תשעה עונים (בנוסף לחזן). ובשאר דברים שבקדושה צריך שיהיו לפחות ששה עונים (רוב מנין) - מתוך מנין העשרה.
ומקורה של ההלכה, הנה לענין ענייה בחזרת הש"ץ כתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן קכד סעיף ו): "חזרת הש"ץ נתקנה לאמרה בעשרה, וכשאין ט' מכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה, לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת הש"ץ...
ואם אין ט' המכוונים לתחלת הברכות, הרי הש"ץ אומר תחלת הברכות לבטלה שלא כמו שתקנו חכמים, שהרי תקנו חזרת הש"ץ כדי להוציא את שאינו בקי, ואינו מוציאו אלא כשט' שומעים לו, ואם אין ט' שומעים אלא בסוף הברכות, אף על פי שזה שאינו בקי שומע בכל הברכות, לא יצא ידי חובתו, כיון שתחלת הברכות לא שמע אלא ביחיד, ואין היחיד מוציא את היחיד בתפלה, והמתפלל סוף הברכות בלא תחילתן לא יצא ידי חובתו כמו שנתבאר בסי' קי"ד, וכיון שתקנת חכמים היתה שישמעו ט' לפחות גם תחלת הברכות - כדי להוציא את שאינו בקי, לא בטלה תקנתם - אף עכשיו שכולם בקיאים כמו שנתבאר".
כלומר, שלעניין חזרת הש"ץ, מאחר שתקנה זו היא תקנה שנתקנה בשביל הציבור, הנה צריכים לאומרה דווקא אם נמצאים עשרה יהודים בבית הכנסת, אך אם אין עשרה , ואין ט' ששומעין לו, הוא לא יכול לומר את הברכות. ולמרות שעכשיו לא שייכת כ"כ טעם התקנה, כי בפועל כולם בקיאים ויודעים כיצד להתפלל את התפילה, הנה לא ביטלו חכמים את התקנה שלהם, וישנו עניין גדול ביותר לשמוע את חזרת הש"ץ.
ולענין דברים שבקדושה כתב בסימן נה (סעיף ב): כל דבר שבקדושה, כגון קדיש וברכו וקדושה אין אומרים בפחות מעשרה, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ולהלן נאמר הבדלו מתוך העדה וגו', ולמדין גזרה שוה תוך תוך, מה תוך האמור להלן עדה, אף תוך האמור כאן עדה, ואין עדה פחותה מעשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת צא מהם יהושע וכלב נשארו עשרה.
[ומידי דלמדינן הלכה זו, מוכרחים לציין את הביאור הנפלא בסיבה שלומדים את החיוב שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה דווקא מהפסוק שנאמר לגבי המרגלים, אף שלכאורה היה כדאי ללמוד את עניין זה מיהודים צדיקים ולא מכאלו רשעים שחטאו באחד החטאים הכי חמורים – עד שהכחישו "כלפי מעלה" כביכול;
הנה מבאר זאת הרבי באחת השיחות, שנקודה עמוקה ביותר טמונה בו, שנותן הוא פתח גדול ביותר לעשיית התשובה, ומבאר שם בעמקות, שחטאם של המרגלים לא היה במובנו הפשוט, אלא היה בזה כוונה עמוקה, שלא רצו להיכנס לארץ מצד שלא רצו לרדת לתוך מהווי העולם, ולהיות עסוקים בעניני עולם הזה, אלא רצו להישאר תחת כנפי השכינה במדבר]
ובפרטי הדינים כתב אדה"ז בהמשך הסעיפים,
בסעיף ז' שם: אם התחיל אחד מעשרה להתפלל תפלת י"ח לבדו ואינו יכול לענות עמהם אעפ"כ מצטרף עמהם, וה"ה לב' או ג' או ד' - כל שנשאר הרוב שעונין אמן, אין עניית המיעוט מעכבת, שאין אמירת דבר שבקדושה בי' תלוי בענייתן, רק שיהיו שם, שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל על כל עשרה שהם בני קדושה שכינה שורה עליהם, ויכולים לומר דבר שבקדושה, (כגון קדיש וברכו, או אפילו קדושה אם הש"ץ לא התפלל עדיין בלחש לעצמו, אבל כשהש"ץ חוזר התפלה פעם ב' צריך ליזהר שיהיו ט' שומעין ועונין אמן אחריו שלא יהיה ברכותיו לבטלה כמ"ש סימן קכ"ד).
ובסעיף ח שם: ויש אומרים שה"ה אם אחד מי' ישן מצטרף לדבר שבקדושה אף על פי שאינו עונה עמהם, אבל יותר מאחד אין כבוד שמים לצרפם אם הם ישנים, ויש אומרים שאין לדמות ישן למתפלל, לפי שהישן נשמתו מסתלקת ממנו ואין קדושה שורה עליו, ואפשר שרוח הטומאה שורה עליו אפילו כשישן ביום כמו שנתבאר בסי' ד', ולענין מעשה אין להכניס את עצמו למחלוקת כיון שאפשר להקיצו.
ואולי כדאי לעורר את האנשים בשכונתכם על דבר הצורך המיוחד בתפילה במניין, שאין הקב"ה נענה אלא בתפילת הציבור, ועוד כמה וכמה ענינים שמובאים בדברי רבותינו ז"ל.