בנוגע לשימוש בנרות של בית הכנסת, הנה הדין בזה הוא שאסור להשתמש בנרות שהדליקו בבית הכנסת לצורך תפילה וכיוצ"ב. ויש מקילין אם כבר נעשה בהן המצוה (כגון שסיימו את התפילה). והנוהגין להקל בכל אופן יש להן על מי לסמוך.
ומקורה של ההלכה הוא ממה שכתוב בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בית הכנסת (סימן קנד סעיף יד): "אין מדליקין נר של הדיוט מנר בית הכנסת, ויש מי שאומר דה"מ בעוד שדולקין למצותן, אבל כשצריך לכבותן, מותר. הגה: מיהו לא נהגו ליזהר בכך, ומדליקין בהן נר שהוא לצורך גדול, ואפשר ג"כ שדעת בית דין מתנה בכך, וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו והוא מהאי טעמא."
היינו שמעיקר הדין צריכים להיזהר שלא להדליק נר של הדיוט (ולדוגמא במקרה שלך זהו סיגריא) מהנרות של בית הכנסת. אך מגיה על זה הרמ"א שלא נהגו להיזהר בזה, ומותר להלדיק בהם נר שהוא לצורך גדול.
ובשערי תשובה על אתר מביא (שם ס"ק כ): באשל אברהם כתב מה שמקילין להדליק הפיפ"א של טאבאק כו' [מקטרת], עיין תשובת בית יהודה כו' וממשמעות הדברים שבבית יהודה מתיר. ובמח"כ נתן מכשול למעיינים, ש\אדרבא שם כתב שהדבר פשוט לאיסור, והמקיל משום לב ב"ד מתנה אין לו על מה שיסמוך, דאילו המקיל בהדלקת נר משום לב ב"ד מתנה שהוא דבר שהכל משתמשין וצריכין להדלקת נר משא"כ בזה [להדליק מקטרת] ..
ונראה פשוט לאסור להדליק מנר של בה"כ הפיפ"א, כי מלבד הנר עצמו יש בזה קפידא מחמת קדושת בה"כ שזה הוי כמו אכילה ושתיה, ולכן אפי' מנר של יא"צ אסור, וגם שנר יא"צ ג"כ עשוי לכבוד בה"כ.
אבל בבתי מדרשות שחכמים ותלמידים קבועים ללמוד וללמד וצריכים לפעמים לעישון הטבאבק, לא מטריחין עלייהו ללכת לבית להבעיר שם את הפיפ"א, שיש בזה משום ביטול תורה, ובכה"ג ודאי לב ב"ד מתנה. ומ"מ בנר של תפלה יש להחמיר שאולי אין דעת המתנדבים נר למאור בשעת תפילה לזה, אבל בנר יא"צ שדולק כל המעל"ע יש להתיר.
[וצ"ע מש"כ במשנה ברורה (ס"ק נו): "ולענין להדליק הפיפ"א של טאבא"ק מנר של ביהכ"נ עיין בש"ת שפוסק לאיסור מנר של תפלה ואך מנר של יא"צ שדולק כל המעל"ע יש להתיר". שמדבריו משמע שאיירי בכל אדם. ובשערי תשובה (שהוא מקור דבריו) משמע שאיירי רק בתלמידי חכמים].
וכתב בערוך השולחן (שם סעיף טז): ודע דהאידנא אין נזהרין בזה כלל, וקורין מכתבים בפני נרות שלפני המנורה ולפני העמוד, ומדליקין ממנה להעשין הטאבא"ק וכל צרכי הדיוט - אף שאינן לצורך גדול כלל. וצ"ל כיון שנהגו כן, כל אחד כשנותן נרות, נותן על דעת כן - שישתמש בו הדיוט. ואין איש שם על לב בזמנינו ליזהר בזה.
ומ"מ מסיים שם "ואשרי הנזהר בזה". ובמיוחד כיום, שהדלקת האש היא בצורה הרבה יותר קלה ופשוטה ממה שהיה פעם, שלכל מעשן יש מצית בתוך הכיס, ולכן כדאי להיות מאלו שכתבו עליהם "אשרי הנזהר בזה", ולא לנסות להשתמש בכל זאת מהנרות של בית הכנסת.
ובנוגע לשאלה על מי שלומד במקום ובזמן שישנם ריבוי מניינים (כגון בשטיבלאך), ואם יענה לכל ברכה וכדו' לא יוכל ללמוד כדבעי בכמות ובפרט באיכות, האם מחוייב הוא לענות, הנה כתבו בזה הפוסקים שאם הדבר מפריע ללימודו אינו מחוייב לענות, (חוץ מקדושה וברכו ומודים ועמידה בנשיאת כפיים, שאם נמצא באותו חדר עם הציבור מחוייב לענות). אמנם אם ברצונו לענות עם הציבור בכל - רשאי, ואין בזה משום 'ביטול תורה'.
ומקורו של הדין, ראה באשל אברהם (בוטשאטש) סימן רטו: מי שטרוד בעיון או בשיחה בדברי תורה הק'. הגם שרשאי לענות, מכל מקום הרי שייך בזה העוסק במצוה - פטור מהמצוה, וטרדא פוטרת גם מחיוב דאורייתא לפעמים, וכל שכן בזה שאינו רק מדרבנן". וראה הליכות שלמה פ"ט אות ו', דבדבר הניכר (כגון קדושה וכדו') דאיכא זלזול עם לא יענה עם הציבור, מחוייב לענות. (וראה בשבט הלוי ח"ט סי' מג המיקל גם באומר תהילים ושאר תחינות אם מפריע לו כשיצטרך לענות אמן).
כלומר, שבדבר שהוא לא ניכר, ולא ניכר בזה זלזול במה שהוא לא עונה אחר הציבור, הנה יתירו לו שלא לענות, אך בדבר שאם הוא לא יעשה אותו אזי יהיה ניכר שהוא מזלזל בכבוד הציבור – כגון שכולם נעמדים לקדושה, והוא ממשיך לשבת על לימודו, הרי אסור, כי בזה הוא מזלזל בקדושה.