בניקיון קיימים שני רבדים: הרובד הפשוט (ו"אין מקרא יוצא מדי פשוטו") הוא הניקיון הבסיסי, ההיגיינה הפיזית שהאדם צריך להקפיד עליה לצורך בריאותו, וגם כדי שלאחרים יהיה נעים בחברתו. כדברי חז"ל שלפיהם אדם שאינו מקפיד על ניקיון בגדיו וכליו, ממאיס את עצמו על רעהו.
הרובד העמוק יותר בניקיון הוא הניקיון הנפשי.
את הניקיון אפשר להקביל לספירת הנצח. עניינה של מידת הנצח הוא התגברות על מכשולים. כשיש סיגים המעיבים על הנקיות החיצונית והפנימית - נתאמץ לנקותם.
כל דיבור או הבעה מבטאים מידה נפשית. המושג 'נקיות' בשפה המילולית משמעו עדינות בצורת הביטוי. כאשר האדם אומר מילים שאינן נעימות לאוזן, בתוכנן או באופן אמירתן, משתקף מהלך פנימי או ממד לא טהור בנפשו. הדיבור חושף כלפי חוץ תכונות ומידות פנימיות הנטועות עמוק בנפש.
התורה נזהרת מאוד לדבר בלשון נקייה כפי שעולה מדברי חז"ל (תנחומא, וישלח ט'): "עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו". התורה, אשר אין בה תג מיותר, מעדיפה לכתוב "הבהמה אשר איננה טהורה" ולא "הבהמה הטמאה" אף על פי שהשינוי הזה גורם לכתיבת שמונה אותיות שהן לכאורה מיותרות.
נקיות פנימית היא אחת המידות שמָנָה התנא רבי פנחס בן יאיר כשלבים בסולם העלייה של האדם בדרך להתפתחות פנימית ששיאה בגאולה הקרובה: "תורה מביאה לידי זהירות (להיות זהיר במעשיו), זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות ... פרישות ... טהרה ... חסידות ... ענווה ... יראת חטא... קדושה... רוח הקודש... תחיית המתים" (תלמוד בבלי, עבודה זרה כ' ע"ב).
על אדם החפץ בתקשורת מוצלחת עם הסביבה לדאוג לניקיון מידותיו. ככל שמידותיו תהיינה נקיות וזכות יותר, הקשר שיפתח עם הזולת יהיה הרמוני ומוצלח יותר.
מדוע חשובה הנקיות ביחסי אנוש?
הבעש"ט מציב לפני אדם הרואה רע אצל זולתו 'תמרור' המורה לו להסתובב ולגלות שהשלילי קיים בו עצמו. משל לדבר: אם אדם יראה בראי פנים מלוכלכות ויחשוב שהראי מלוכלך ולא פניו שלו, ייחשב לכסיל, כמובן.
הזולת משמש כעין מראה לאדם. אם הוא מסתכל בחברו ומגלה בו מידות פגומות, זהו סימן שהן קיימות גם בו. לעומתו, אדם הנקי במידותיו יראה בסובבים אותו אנשים זכים ונקיים. לכן, צדיקים, שבמהותם הם זכים וטהורים, אינם נוטים לראות רע בזולתם אלא אך טוב.
נשאלת השאלה: האם לא ייתכן שאדם יראה בזולת דבר שלילי שלא קיים בו עצמו? לדוגמה: אם הוא יראה גנב, האם המחשבה על מעשהו הנפשע משקפת בהכרח תכונה הקיימת בו עצמו?!
הרבי מבאר שראיית דבר שלילי אצל הזולת נחלקת לשני סוגים: א. ראייה שמטרתה לעזור לו לתקן את חסרונותיו; ב. ראייה שמובילה לפיתוח תחושות איבה שליליות.
בסוג הראשון, האדם מתבונן בזולתו מנקודת מבט חיובית נטולת תחושות שליליות. כשהוא רואה בו צד שלילי, הדבר מעורר בו רגש של רחמים כלפיו ואולי אף רצון לסייע בעדו להיגמל, כדוגמת הצדיקים אשר ודאי רואים, בחושיהם העדינים, את הדברים הדורשים תיקון אצל בני האדם, ועוזרים להם באהבה להתרומם ולהיות טובים יותר.
לעומת זאת, בסוג השני, התחושות השליליות שהאדם הרואה מתמלא בהן, מוכיחות שהדבר השלילי שראה בזולתו קיים בממד מסוים בו עצמו. ייתכן שצורתו מעודנת יותר או מזערית - אולם הוא קיים. לזאת התכוון הבעל שם טוב כשאמר "הזולת הוא הראי".
על פי הנ"ל ניתן להבין עד כמה חשובה הנקיות הפנימית המביאה את האדם להתבונן בבן זוגו באופן זך וחיובי, וממילא מביאה לשלום בין בני הזוג. חוסר היכולת להסתכלות נקייה יגרום לאדם לראות, מתוך ההתבוננות בזולתו, את הדברים העכורים הקיימים בו עצמו. הדבר ייצור התרחקות והתגוננות, מכיוון שקשה לאדם לראות בשני דברים שהוא עצמו נגוע בהם, ולחבור אליו.
ככל שהאדם יהיה מודע לתיקון חסרונותיו, הוא יקבל את הכוח לראות את הזולת באותה צורה המתעתדת להיתקן. העבודה הפנימית של האדם עם עצמו מאפשרת לראות את האחר בחיוב.
תקשורת וחיבור אמיתיים בין בני זוג מתבטאים ביכולת לתת לאחר את הטוב ולקבל ממנו את ההשלמה לחסר.
חוסר זכות פנימית, רוחנית, מרחיק בין בני אדם. ככל שנתאמץ לראות את החסרונות הקיימים בנו ולנקותם, כך נייקר ונעריך את בן הזוג על מאמציו להשתפר.
עלינו לדאוג להרחיק את חוסר הנקיות מתוכנו. המאמץ המשותף להתנקות יוצר חיבור אמיתי ונצחי.