נחלק את התשובה לשני חלקים: הלכתית והשקפתית.
הלכתית- בהלכה ישנו מושג הנקרא גיל חינוך והוא משתנה ממצוה למצוה. הנקודה התיכונה היא שנרגע שהילד מוכשר לקיים מצוה כזו או אחרת הוא כבר מתחייב בה (אין במשמעות החיוב עליו עצמו לפי שקטן פטור מהמצוות אך הכוונה שאביו מחוייב להרגילו בקיום המצוות).
הגמרא בעירובין (פב, א) מביאה ברייתא האומרת: "קטן שאין צריך לאימו חייב בסוכה והוינן בה איזהו קטן שאין צריך לאימו . . .כבר ארבע כבר חמש". כלומר, שמגיל כזה כבר מחוייב הילד בסוכה. וכפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע (אורח חיים תר"מ ס"ב) וז"ל: "קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן חמש כבן שש חייב בסוכה מדברי סופרים כדי לחנכו במצות".
בדיני זימון פוסק הרשב"א (הובאו דבריו בבית יוסף סימן קצ"ט, י') שרק מגיל 9-10 יכול קטןן להצטרף לזימון. מוסיף הב"י שלדעת הרמב"ם גיל חינוך הוא כבן שבע או שמונה, ולדעת הריב"ש כבן שש או שבע.
ישנן מקורות נוספים בהם משמע שגיל החינוך אינו קבוע אלא משתנה ממצוה למצוה לפי עניינה ולפי הבנת הילד. ולדוגמה: הגמרא (בסוכה מב, א; וערכין ב, ב), מביאה ברייתא האומרת: "תנו רבנן קטן היודע לנענע, חייב בלולב. להתעטף, חייב בציצית. לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע". כן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים יז, ג): "קטן היודע להתעטף אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו"..
במשנה ברורה (או"ח סימן שמג, ג) בדיני קידוש בשבת כותב: "שיעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון היודע מענין שבת חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה, היודע להתעטף כהלכה חייב בציצית, וכנ"ל בסימן י"ז, וכן כל כיוצא בו בין במצוות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים".
כלומר, שאין גיל קבוע שממנו והלאה מחוייב האב להרגיל את בנו לקיים מ"ע, אלא כל ילד לפי עניינו והבנתו.
וכן משמע מאדה"ז (סימן תע"ב סכ"ב) שכתב וז"ל: "ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר אם כבר הגיעו לחינוך ) דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון (עיין סי' רס"ט) וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי).
מבחינה השקפתית – מצינו בדברי הרבי הוראות רבות אודות חשיבות חינוך הילדים עוד מקטנותם ואף ממש בהיותם תינוקות בעריסה!
ידוע המנהג שמרגע שהתינוק נולד תולים סביבו (והיולדת) מזמור שיר המעלות, שהסיבה לזה היא לא רק מצד שמירה והגנה לרך הנולד וליולדת, אלא יש בזה גם משום חינוך, כפי שכותב הרבי (שערי הלכה ומנהג יו"ד ע' רכ"א):
"כללית מתחיל ענין החינוך משעת הלידה כפי דין השו"ע...לא יניקו תינוק מן הנכרית...בדומה לזה אנו מוצאים מנהג ישראל לתלות פרקי "שיר המעלות" אצל היולדת, טעם אחד לדבר משום שמירה מעניינים בלתי רצויים, אולם יש גם טעם נוסף לכך, הקשור בענין החינוך, כדי שהדבר הראשון שהתינוק רואה יהיה דבר קדושה...צריך להשתדל שמול עיניו תהיינה אותיות האלף בית שמצירופיהן נתהווה כל סדר ההשתלשלות".
במקום אחר (התוועדויות תשמ"ז ח"ב ע' 647), מבאר הרבי שגם "שירי ערש" ששרים לתינוקות צריכים להיות שירים המורכבים ממילים שיש בהן תוכן קדוש: "ועד"ז ההתעוררות בנוגע ל"שיר ערש" שמזמרים כדי להרדים את התינוקות, לדייק שיהיו עם תיבות שיש בהן תוכן של קדושה (כמו השיר ש"תורה היא הסחורה הטובה ביותר")...וכ"ז עושה רושם חזק על התינוק על כל משך ימי חייו"!.
בנוסף ביקש הרבי להשתדל שלא יביאו לילדים ציורים וכדומה מחיות שאינן טהורות, היות ומראות אלו משפיעים על נפש הילד שנים קדימה! להלן נביא קטע קצר מתוך הדברים: "לאור דברים אלו מובן שכשנותנים לתינוק צעצוע בדמות בעל חיים, צריך להשתדל לבחור צעצוע שהוא בדמות בעל חיים טהור- בהמה טהורה, עוף טהור, דג טהור, וכדומה..".
ישנן עוד הוראות נוספו של הרבי בנושאים אלו כשהנקודה התיכונה היא שחינוך מתחיל מרגע הלידה וכמה שהילד עטוף סביב בקדושה יותר טוב.
בהצלחה רבה בחינוך הילדים ונזכה לגאולה שלימה בקרוב!