להבין זאת, יש להקדים תחילה במהות ענין הביטחון, ומתוך זה יהיה ניתן להבין גם ביחסו של האדם כלפי עצמו.
אחד הביטויים של חוסר ביטחון ואמונה של האדם בערכו, שליחותו ומקומו בעולם, הוא יצירת יחסי גומלין שאינם נכונים עם סביבתו. האדם נעשה תלותי באופן לא בריא באנשים שסביבו, וכל בניית תחושת הערך שלו תלויה בהם, ביחסם אליו ובאמירותיהם.
אדם כזה יכול להיות עסוק כל חייו בחיפוש דרכים למצוא חן בעיני אנשים כדי שיוכל לזכות ב'אישור' מהם למעשיו. הוא מתרפס ונכנע כלפי הסביבה ונמנע מלבטא עצמו בצורה אמיתית: אם דעתו שונה מדעת חברו הוא מפחד לומר אותה, מחשש שיעורר כלפיו זלזול או כעס.
הוא משועבד כל היום ל'יחסי ציבור': הוא שוקד 'לשווק' את עצמו ולהראות את ערכו כלפי חוץ, מאחר שבפנימיותו הוא מלא חשש ופחד, שאם לא יקבל 'ערך' מבחוץ, הוא יישאר חסר ערך.
תופעה שנראית כלפי חוץ מנוגדת לה אך נובעת מאותה בעיה היא זלזול בזולת והשפלתו. אם האדם היה בטוח בערך העצמי שלו, הוא לא היה חושש לאפשר לזולת לחוש בערכו שלו, אבל כיוון שבתוכו הוא מרגיש 'חסר ערך', וכל ערכו מושתת על יחס הזולת אליו ועל ביטויי הערכה שיקבל מן ה'חוץ', הוא מרגיש שנתינת ערך ומקום לאחר עלולה לפגום ברוממות ובערך שלו. הוא מרגיש 'מאוים' ממנו, ולכן עסוק בהשפלתו ובביטול ערכו.
אם כן, אף על פי שבגלוי הוא מבטא התנשאות על הזולת וביטול ערכו, בפנימיותו הוא מחשיב מאוד את הזולת, וזו הסיבה שמציאות הזולת מאיימת עליו, והוא מרגיש צורך להתנשאות עליו.
כל התופעות האלה אינן קיימות כשהאדם בוטח בה', וכפי שמבאר רבנו בחיי בשער הביטחון: "שהבוטח על ה' יביאו הביטחון עליו שלא להתרפס לזולתו, ויחדל לקוות לנבראים, ולכן לא ייכנע להם, ולא יחזר אחריהם ולא יתלווה עמהם שלא בעבודת ה', ולא יחוש להם, ולא יירתע מלחלוק עליהם, אלא יתערטל מכסות חסדיהם וחובת תודתם והצורך לגמול להם, וכאשר יוכיחם... לא יבוש מהם ולא ישבח בעיניהם את השווא שבידם...".
ובמילים פשוטות: הביטחון מקנה לו רוגע ושלווה פנימיים ה'חוסכים' ממנו את תלות מסוכנת ו'כניעה' לאחרים. הוא חש בן חורין, ומסוגל לבטא את עצמו בצורה נכונה ובריאה.
אין הכוונה לומר שאין לאותו אדם חברים וידידים, אדרבה, אדם שמתוך ביטחונו בה' מכיר בערך העצמי השלם שלו, משוחרר מאזיקי התלות הכובלת, ומסוגל לפתח חברות אמת מכבדת ומפרגנת. הוא לא יידרש לוותר על הערכים שלו או לפעול בניגוד לאמונתו למען אותם חברים. הוא גם יהיה מסוגל לקבל את העובדה שבמקרים מסוימים דעותיהם של חבריו שונות מדעתו. הוא יקשיב לדבריהם בדרך ארץ ולא יחוש 'מאוים' כלל.
כל השיח שלו עם חבריו ילבש אופי בריא: כאשר יגמלו עימו חסד וטובה, יודה להם ויכיר להם טובה, אך לא יהפוך להיות אסיר ושבוי שלהם. כשיאמר להם דברי שבח הם יהיו אמיתיים ולא ינבעו מרצון להתחנף ולזכות בתמורה.
וכפי שמביא שם רבינו בחיי: "שהבוטח על ה' מתיידד עם כל סוגי בני אדם... וכיון שהוא בטוח מהם והם בטוחים ממנו מתיידד עמהם ומתיידדים עמו – כמו שאמר החסיד 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'".
"חסד" פירושו אהבה וקרבה. הפועל "יסובבנו" פירושו סביבה וחברים. ולפי זה פירוש הפסוק הוא שהבוטח בה' בונה לעצמו סביבה חברית בריאה ואוהבת.
ולאחרי כל ההקדמה, ניתן להגיע לשאלתך, שבאמת לכאורה אפשר לשאול: הרי אדם הבוטח בה' לבדו, אינו סומך על שום דבר אחר בלעדי ה', גם לא על עצמו לכאורה, וכיצד הביטחון בה' מחזק אצלו את הביטחון העצמי?
אך על פי המבואר במאמרי החסידות, המשמעות העמוקה של ה'ביטול' וההיסמכות על ה' אינה חוסר הכרה בערך עצמו. אדרבה, לפנינו ביטוי לתפיסה פנימית האומרת שלכל אדם יש שלמות וערך עצמי מוחלט שקיבל מה', והם מאפשרים לו 'לבטל' את הצורך להוכיח את ערכו מול האחרים.
ההכרה שכל מעלותיו וכישרונותיו ניתנים לו מהבורא - "נשמה שנתת בי" - מאפשרת לאדם להיות מי שהוא, בכוח הקשר הגלוי שלו עם ה', מקור הכול. באופן כזה "הענווה והביטול שלו מביאים אותו לשמחה גדולה ושלמה" (לשון מאמר "ויהיו חיי שרה" מלוקט ב), וממילא גם הזולת אינו מאיים עליו, והוא אינו זקוק עוד לאישור תמידי ממנו.
הרבי מסביר (לקו"ש בלק חי"ח) שהייעוד "אשר לא יקווה לאיש ולא יְיַחל לבני-אדם" מוסב על תחילת זמן הגאולה, שבו האדם כבר לא יצטרך לסמוך על בני אדם אחרים אלא על ה' בלבד.
גם ההכנה לגאולה צריכה להיות חיזוק ביטחוננו בה' והפסקת ההישענות על זולתנו והתלות בהם. ראוי לכבד כל אדם וכל דעה, אך אין להיות 'תלוי' בדעת האחרים וב'אישורם'.
חלק מהעבודה שלנו "לחיות גאולה" תובע מאיתנו לחזק את התוקף הפנימי האמיתי שלנו על ידי הביטחון בה' וההיסמכות עליו ולהפסיק להיבהל ולהיות תלוי בבני אדם אחרים.
