גבול לצדקה

מצוות נתינת צדקה היא חובה. ומחוייב כל אחד ואחד לתת "מעשר" – היינו עשירית מהרווח הנקי – לצדקה. וכמו שכתוב בתורה "עשר תעשר", והביאו חז"ל, שנתינת הצדקה היא סגולה לעשירות, ובלשונם "עשר בשביל שתתעשר". ועוד יתר על כן אומר הקב"ה "ובחנוני נא בזאת".

חובה זו מוטלת על כל אחד ואחד, והיא היא יסוד הברכה וההצלחה בכל העניינים. וכמו שמצינו במכתבים רבים מהרבי מה"מ, לאנשים שסבלו מבעיות בפרנסה, שמורה להם הרבי להדר בנתינת הצדקה, ועכ"פ נתינת המעשר המחוייבת.

מצווה מן המובחר הוא לתת "חומש" מהרווח הנקי, היינו פי שתיים מהמעשר (20 אחוז מהרווח הנקי) וכן נוהגים רבים מהחסידים ומהאנשי המעשה.

בעניין הנתינה יותר מחומש, מצינו בזה דיון, והנה יסוד הדברים בקצרה:

בשו"ע אדה"ז, הלכות משא ומתן סימן קנ"ו איתא כך, בעניין המידות הטובות שצריך להרגיל בהם האדם –

"ג מצות עשה מן התורה לילך בדרכי ה' שנאמר והלכת בדרכיו (בפ' תבא כח ט) וכך למדו בפירוש מצוה זו מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון ועושה מתנת חנם מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הוא נקרא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים וכן שאר כל המדות שיש באדם צריך להדמות עצמו בהם לבוראו ולמאוס ברע שבהם ולבחור בטוב.

וכיצד ירגיל אדם עצמו במדות טובות עד שיקבעו בו^נ יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי המדות האלו ויחזור בהם תמיד עד שתהיה עשייתן קלה בעיניו ויקבעו המדות בנפשו כגון אם היה כילי יפזר ויתן ממון הרבה לעניים ויגמול חסד גם לעשירים ויחזור ויתן עד שתקבע בנפשו מדת ורב חסד שנשתבח בה הקב"ה.

ואחר שתקבע בנפשו מדה זו (בערכין פרק המקדיש שדהו דף כ"ח ע"א במשנה וגמרא שם ובכתובות פרק נערה דף נ' ע"א ועיין בפרש"י פ"ב דביצה דף ט"ז ע"א ובפרק ו' דחולין דף פ"ד ע"א) לא יפזר יותר מדאי שזו אינה דרך טובה ותקנת חכמים שלא יבזבז יותר מחומש אלא ינהג בדרך המיצוע הוא דרך הטובה והישרה."

ומקורו מדברי החכמים, שאין לאדם לבזבז יותר מחומש, אלא צריך הוא לתת עד סכום זה.

אך מצינו בתניא ביאור מעניין המבאר, שישנם מקרים שבהם צריכים להוסיף מנתינת החומש, עד "כל אשר לו".

וכך איתא באגרת התשובה פרק ג', שמדבר אדה"ז על התעניות שצריך האדם להתענות על חטאיו, ומאחר שבדברי חז"ל מצינו ריבוי עצום של תעניות על כל חטא וחטא, וכדי לצאת ידי חובת כולם, מורה אדה"ז לתת צדקה לפדיון התעניות. ובין הדברים, מתייחס למה שצוטט לעיל שאין לבזבז יותר מחומש ומסביר הסבר מיוחד:

"אכן מספר הצומות העודפי' על רנ"ב וכה"ג שהיה צריך להתענות לחוש לדעת המחמירי' להתענות מספר הצומות שעל כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים שחטא כנ"ל. יפדה כולן בצדקה ערך ח"י ג"פ בעד כל יום. וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות על עבירות שאין בהן מיתה ואפי' על ביטול מ"ע דאוריי' ודרבנן ות"ת כנגד כולם כפי המספר המפורש בתיקוני התשובה מהאר"י ז"ל (ורובם נזכרים במשנת חסידים במס' התשובה) הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ"ל אי לא מצי לצעורי נפשי' כנ"ל."

ומעלה אדה"ז את השאלה הנ"ל:

"ואף שיעלה לסך מסויים אין לחוש משום אל יבזבז יותר מחומש. דלא מקרי בזבוז בכה"ג מאחר שעושה לפדות נפשו מתעניות וסיגופים. ולא גרעא מרפואת הגוף ושאר צרכיו. ולפי שמספר הצומות המוזכרי' בתקוני תשובה הנ"ל רבו במאד מאד לכן נהגו עכשיו כל החרדים לדבר ה' להרבות מאד מאד בצדקה. מחמת חלישות הדור דלא מצו לצעורי נפשם כולי האי (וכמ"ש במ"א ע"פ חסדי ה' כי לא תמנו)".

וכמו שברפואת הגוף הרי ברור ומובן לכל אחד ואחד, שאם יש למישהו חולי מסוכן, ורפואתו עולה למליונים רבים, הרי לא יתחשב בשום חישוב ויתן את כל אשר לו עבור רפואתו, הרי "לא גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף".

וכן איתא בעוד ב' מקומות נוספים בספר התניא, ובאחת השיחות מבאר באריכות הרבי מה"מ את ההוספה שבכל מקום על חבירו.

ובשיחת ש"פ בראשית תשי"ט הביא הרבי סיפור מהבעש"ט בעניין זה, וכך איתא שם:

"מסופר, שהבעש"ט הי' נותן צדקה יותר מחומש, ושאלו אותו: הרי אמרו "אל יבזבז יותר מחומש"? והשיב, ש"המבזבז" הוא מלשון ביזה (שישנה במלחמות וכיו"ב), כלומר, מי שאינו רוצה ליתן וצריך ללחום עם עצמו, לפעול בדרך כפי' ובדרך ביזה, לוותר מעצמו ("אָפּרייסן דאָס ביי זיך") – אזי "אל יבזבז יותר מחומש". משא"כ מי שנותן בשמחה ובעונג (שכן, במה שונה הצדקה משאר התענוגים והצרכים שמוציא עליהם ממון?)."

ובהמשך מביא הרבי:

"אמנם יכולים לטעון, שעדיין לא אוחזים בכך שנתינת הצדקה תהי' בשמחה ובתענוג. אך על זה צריך להיות הענין ד"ופרצת". ובפרט, כאשר בטוחים בהבטחה "ובחנוני נא בזאת" – הרי זה מסייע להשמחה ותענוג".