ב"ה
כיבוד הורים, זו אמנם מצוה גדולה מאוד, אבל אין הכוונה שהאדם צריך לשאת 'פגיעה' מצד הוריו בו. ולכן באם זה נהפך להיות בלתי נסבל, כפי שאתה מתאר, הרי מותר לך 'להתרחק' ממנו בצורה טכנית, כלומר, פחות ליצור חיכוך איתו, כדי שלא יהיה מריבות.
אולי עדיף שזה לא יהיה באופן ש"אני לא מדבר איתו", אלא לנסות למצוא לך תעסוקה אחרת, מחוץ לבית, כדי שהחיכוך בניכם יקטן, וממילא יהיה פחות הזדמנויות לריב.
להלן דברים שנכתבו בעניין זה בנושא זה, מתוך אחר השיעורים של מכון דעת:

אף שמוטל על הילדים לכבד את הוריהם בכל מצב, ודוגמה למצב קיצוני אפשר לראות בהלכה שנפסקה שלפיה "הממזר חייב בכבוד אביו" (אף על פי שגרם לו את נזק חמור ביותר, כי בגללו הוא נכלל בקטגוריה של "פסולי חיתון"), אין הכוונה שהילדים צריכים "לשאת" ולסבול ולקבל את פגיעותיהם.
כפי שברור לכל בר דעת, במקרה שמזהים, חלילה, שילד חווה פגיעה ממשית מצד הוריו, יש להגן על הילד מפני אותה פגיעה, אפילו פירושה של הגנה זו יהיה הרחקה מהוריו. על דרך זה גם אדם בוגר שחש סבל מפגיעת הוריו בו, אינו צריך להמשיך ולסבול את פגיעתם.
אם כן, בהחלט יש מקום במקרה כמו שלכם לשקול למעט בביקורים כדי למנוע חיכוכים. מובן שנכון לעשות זאת בדרך מכבדת וחכמה, כדי שההורים לא ייפגעו, ובמקביל לחפש ולמצוא דרכים או הזדמנויות אחרות לבטא את הכבוד וההערכה כלפיהם.
עיקרון זה המאפשר 'התרחקות' חיצונית מההורים במצבים מסוימים, בא לידי ביטוי בהלכה ברמב"ם (הלכות ממרים פ"ו) הנוגעת ליחס להורה שאיבד, חלילה, את שפיות דעתו: "מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו, ישתדל לנהוג עימהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהן, ואם אי אפשר לו לעמוד – מפני שנשתטו ביותר – יניחם וילך לו, ויצווה אחרים להנהיגם כראוי להם". באופן דומה כותב גם הריא"ז על התנהגות והשפעה שלילית של ההורים: "אם רואה אביו ואמו שהם בעלי דעות רעות ומצערין אותו יותר מדי, ישמט מלפניהם ויצא".
בבסיס ההדרכות האלה עומד עיקרון: יש להבחין ולהפריד בין המהות של ההורה, שאינה משתנית אף פעם, לבין ההתנהגות הגלויה של ההורה, שעשויה להשתנות. עם ההתנהגות הזאת יש להתמודד, ויש למצוא דרכים להגיב עליה בצורה המתאימה, כל מקרה לגופו.
רמז יפה לכך ניתן למצוא בדבריו של רבי יהודה החסיד בספר חסידים: "כתיב, 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. 'אחים גם' בגימטרייה: בנים. רצונו לומר, שני אחים או אב ובניו, כשהם בקטטות ובכעס, וכן הרב לתלמידיו – אף על פי שילמדו תורה ממנו – כיוון שמתקוטטים יחדיו, מוטב שלא יהיו יחדיו. מפני שמצערו... ואל תאמר: דווקא מפני שהאב מצטער והרב מצטער, אלא אפילו הבן מצטער על־ידי האב, מוטב שייפרדו, כיוון שאינם יכולים לסבול יחד".
כלומר, למרות החיוב של הבן לכבד את האב, אם שהותם יחד מביאה למצב שהתיאור "מה טוב ומה נעים" מנוגד לו תכלית הניגוד, מוטב שיתרחקו (חיצונית) זה מזה, כדי שלא להרבות בחיכוכים, וייחסך מהם סבל משותף.
למעשה, אם האדם מזהה שבכל פעם שהוא מגיע לבקר מתפתחת מריבה – מומלץ שיפחית את ביקוריו, וכשיזמינו אותו – יתחמק באלגנטיות. אם בכל פעם שהאישה מתקשרת לאימה, השיחה הופכת לוויכוח ומסתיימת בטונים צורמים ובאווירה לא נעימה – מוטב למעט בשיחות: להתקשר פעם ביומיים ולא פעמיים ביום וכדומה.
מובן שאם מצליחים למצוא דרכים להסתדר ביניכם ולשפר את היחס בצורה מכבדת ונעימה – מוטב. אבל אם מסיבה כל שהיא זה בלתי אפשרי (ומאחר ש'חינוך' ההורים איננו תפקידו של הבן, ופעמים שהדברים אינם תלויים בו) – ההתרחקות הטכנית עדיפה, ואולי היא שתאפשר להם בסופו של דבר להתקרב (פנימית) זה לזה.
ועם זאת יש להדגיש: הכבוד להורים צריך להיות בכל מצב, גם באותם זמנים או מקרים שבהם יש להתרחק ולמנוע חיכוך.
כיצד הריחוק והכבוד עולים בקנה אחד? כאשר הילד מתרחק – כיצד הוא יכול לכבד? לכן חשוב לדייק שהגורם שממנו מתרחקים איננו מהות ההורה עצמו (מהות שנותרת בשלמותה תמיד) אלא מעשיו והתנהגותו הפוגעת.
לכן גם במצבים אלו על הילדים להשתדל מאוד להתבונן ולמצוא אותן התכונות הטובות ואותן המעלות שבוודאי קיימות אצל הוריהם (שהרי אצל כל אדם בוודאי קיימות תכונות חיוביות ומעלות), להיזכר בדברים הטובים שחוו עימם בילדותם, להעצימם ולהדגישם, תחילה במחשבתם ובנקודת מבטם, ולאחר מכן – להשתדל להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל בהתנהגות מכבדת ככל האפשר.
ישנם מקרים שהמשימה לנהוג כבוד בהורים היא אתגר לא פשוט עבור הילד (גם כשהוא כבר בוגר). ההפרדה בין חיצוניות לפנימיות היא האתגר העיקרי שהאדם נדרש להתמודד עימו בחייו. הדברים אמורים בכל תחומי החיים, ובכללם ביחסו להוריו, ובמקרה שהקשר החיצוני בעייתי ודורש התמודדות, על האדם ליצור במחשבתו ובתודעתו את ההפרדה בין המהות (הפנימית) ובין ההתנהגות הגלויה (החיצונית), ולכבד ולהעריך תמיד את מהות ההורה, ובעשותו כן, בעומק העניין – יעריך ויכבד את עצמו.