ישנם שני דברים שנתחברו למנהג אחד, ונסביר:
למנהג חב"ד אוכלים בט"ו בשבט חרובים, כמו שמובא בספר השיחות תנש"א )ע' 300, בתרגום מאידיש(:
"ולהעיר, שע"פ המנהג אוכלים בט"ו בשבט גם חרובים, שיש לזה שייכות מיוחדת לניסים – כפי שהגמרא מספרת בנוגע לרבי חנינא בן דוסא שהסתפק בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ובהמשך לזה מסופר כו"כ ניסים שאירעו איתו, שהיה מלומד בניסים". ע"כ.
מנהג ישראל נוסף בט"ו בשבט הוא להשתדל לברך שהחיינו על פרי חדש, כפי המובא בנטעי גבריאל (הלכות ט"ו בשבט פרק ה' ס"ד):
"נוהגים לאכול פירות חדשים ולברך עליהם שהחיינו, ויש שלא בירכו שהחיינו בזמן הזה על שום פרי".
ומביא לזה (שם בהערה ט') מכמה חסידויות שכן מנהגם (לברך שהחיינו על פרי חדש, ויש שבירכו דוקא על חרובים).
וכן מנהג חב"ד, כמובא בספר שבח המועדים (מנהגי טו בשבט עמ' 118):
"נוהגים לאכול בו מינים רבים מפירות האילן ובפרט מפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. . .ויש המברכים בו שהחיינו על פרי חדש ומנהג לאכול בו גם חרובים".
ומציין שם (בהערה 15) לספר השיחות תשמ"ט (עמ' 220 הערה 104):
"(להעיר מהשייכות לחמשה עשר בשבט —שנוהגין להרבות בו במיני פירות של אילנות, ועי״ז ניתוסף בברכות, כולל גם ברכת שהחיינו על "פרי המתחדש משנה לשנה״ (רמב"ם הל׳ ברכות פ״י היב — התחלת שיעור היומי), ובפרט כשחל ביום השבת, שבלאה״כ משתדלים במיוחד "להשלים מאה ברכות מן הפירות, כיצד . . חוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו כו״ (רמב״ם הל׳ תפלה פ״ז הטו־טז)". ע"כ.
ולכן נהגו לחבר את שני המנהגים יחד, ומברכים שהחיינו על החרובים, ובכך מקיימים את שניהם.
אלא שיש שמפקפקים בכך, היות ולחלק מהדעות אין לברך כיום שהחיינו על חרובים, מאחר ובד"כ אינם מיועדים למאכל אדם וכבר אין החרוב נקרא פרי חשוב. כמו שמביא בפסקי תשובות (סימן רכ"ה אות י"ז):
"והמהדרין לברך שהחיינו בחמשה עשר בשבט, יכולים לקיים מנהגם על אפרסמון או אננס חי. . . אבל לא על חרובים...".
ושם בהערה (123) מסביר הטעם לכך שאין מברכים שהחיינו על חרובים:
"שאינו עומד בזמננו למאכל אדם ואינו פרי חשוב, ולכן אע"פ שמתחדש משנה לשנה אין מברכים שהחיינו על פרי שאין בו חשיבות...". ע"כ.
ומקור דבריו בקיצור שולחן ערוך (סימן נ"ט סעיף י"ז) כתב:
"נוהגים שאין מברכין שהחיינו על ירקות ומיני לפתות מפני שהן מתקיימין זמן רב על ידי שמטמינים אותן בקרקע ובחול, וגם הן מצויין, וגם אין בהם שמחה כל כך". ע"כ.
ומכך הסיקו האחרונים, שהיות וחרוב אינו מיועד בד"כ לאכילת אדם וגם איבד מחשיבותו, א"כ אין לאדם שמחה כל כך בו, ואין מברכים עליו שהחיינו.
ומצינו עוד סברא להחמיר מספק ולא לברך שהחיינו על חרוב, לפי דעת אדה"ז (בסדר ברכות הנהנין פרק י"א הט"ו) שכאשר יש פרי טרי ופרי משומר, אם אין הטרי ניכר בטעמו ובמראהו – אין לברך עליו שהחיינו, ומסתבר – לדעתם עכ"פ – שחרוב טרי אינו נבדל כל כך בטעמו ומראהו מחרוב משומר (או ישן), ולכן לדעתם אין לברך עליו שהחיינו (ראה בירורי מנהגים עמ' 179 הערה 6).
ובספר "בירורי מנהגים" הביא מספר טעמים לתמוך במנהג המברכים שהחיינו על חרובים בט"ו בשבט, וכמו שכותב שם (עמ' 180):
"אלא שעדיין אפשר לומר דכיון שלמנהגנו מהדרים לאכול חרובים בט"ו בשבט, ומקשרים זאת לענין הניסים, אם כן אכילת החרוב נעשית באופן של "ערבים וחביבים עלי דברי סופרים" שהרי כאכילה זאת ישנה קיום הוראה של הרבי ואם כן אכילה זאת היא אכילה של שמחה ואפשר כבר לברך שהחיינו' באכילתו, ועדיין צריך עיון". ע"כ.
ולכאורה נראה שדבריו נכונים המה, כיון שעצם הסברא לומר שחרוב אינו חשוב כל כך, שלכן אין לאדם שמחה גדולה ממנו, אין זו סברא ברורה כל כך, כיון שרואים בפועל שעצם האכילה של פרי שאינו נמצא כל השנה מעוררת אצל האדם שמחה גדולה וכו' ובפרט ביודעו שמקיימים הוראה של הרבי בכך ומנהג ישראל וכו'.
ולכן למסקנה: יש דעות שאין לברך שהחיינו על חרובים מפני שאין בהם שמחה רבה כ"כ היות וכיום אינו פרי חשוב. אך המקילים לברך יש להם על מה שיסמוכו, מ"מ אכילתו בט"ו בשבט הינה מנהג שנזכר בדברי הרבי ובפוסקים, וראוי לנהוג כן.