ברכות

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ברכת המוציא היא רק על לחם שלא נקלה ונתקשה. ב) האם יש הבדל האם הוא קלוי ונתקשה סתם, או שכך מיוצר מלכתחילה.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות בציעת הפת, סעודה, וברכת המזון סימן קסח סעיף ז, שפת הבאה בכיסנים, יש מפרשים שהיא פת שעשויה כמו כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפה אותה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקוראים לקח שהדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים.
לאחר מכן מובא שיש מפרשים שהוא פת - בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעכים יבשים וכוססים אותם. ובשולחן ערוך הרב שם סעיף יב מביא גם כן את היש מפרשים, שהיא פת הבא בכיסנים שלשו אותה אפילו במים, ואפילו אינה מתובלת ואינה ממולאת, אלא שעושים אותה עוגות יבשות וכוססים אותה לתיאבון ולא כדי להשביע.
והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכיסנים. וכפי שביאר שבשולחן ערוך הרב שם, שלעניין הלכה יש להקל בדברי סופרים כדברי כולם, ובפרט בספק ברכות שלא לברך ברכת המזון ארבע ברכות על מה שלסברה אחת די בברכה אחת מעין שלוש, כי אין כאן ספק של תורה - אף אם אכל כדי שביעה - שהוא חייב בברכת המזון מן התורה, שהרי מן התורה די לעולם בברכה אחת מעין שלוש.
וגדר כעכים יבשים ביאר במשנה ברורה כעבים יבשים, שנעשים מחמשת מיני דגן, ובמים לבד, אך באפייתן נעשים יבשים כל כך עד שנפרכים, ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס, ואין דרכם לאכול מזה הרבה, ולכן אין להם דין פת.
והנה בערוך השולחן אורח חיים סימן קסח סעיף כא, לאחר שהביא את דברי הבית יוסף בדעה השלישית, שיש מפרשים שהוא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת, שעושים אותם כעכים יבשים וכוססים אותם. והקשה על דעה זו, שהיא אינה מובנת כלל, כי מאחר שאין בו תבלין הרי הוא פת גמור ממש, וכי רק מפני שהוא יבש - אינו נחשב פת. וכתבו שהן ערוכות יפה כגלוסקאות נאות שעושים בסעודות לתיאבון כמבואר בטורי זהב סימן קטן ח', ולא אדע לכוין זה, ומאכל זה שהזכיר הטורי זהב בדבריו, הנה במקומנו לשים אותם בביצים ולא במים, ואיזה דמיון הוא לזה, ואם גם כוונת הגאון כן הוא, היה לו לפרש שזהו העיקר, ובמפורש כתבו שנלוש במים. וצריך לומר שמכיון שהוא קשה מאד, אינו נחשב כפת, ומסיים בצריך עיון
ויש שמבארים הטעם, שמאחר שהוא נכסס אינו נעשה מלכתחילה לאכילה בקביעות אלא לאכילת ארעי, כמבואר בשדי חמש מערכת ברכות א' סימן קטן י'.
וכתבו הפוסקים שזהו דוקא אם עשו אותה מלכתחילה כך, אך לחם גמור שעשו אותו צנימים, אף שעכשיו הוא כמו לחם קשה, מכל מקום לא פוקע מנו שם לחם שהיה בו, וברכתו כמו מקודם המוציא וברכת המזון. כמבואר באור לציון פרק מו סעיף י'.
ובנוגע לשיעור קביעות סעודה, מבואר בשולחן ערוך הרב סדר ברכת הנהנין פרק ב, שמיני לחמים אלו יש לברך עליהם המוציא וברכת המזון אם אוכל מהם כשיעור קביעות סעודה. ובשיעור זה רבו הדיעות, ולמעשה יש לנהוג, שאם שאוכל משש ביצים בינוניות ולמעלה - עד חצי עשרון ולא עד בכלל, אם הוא לא שבע ממנו יברך המוציא על כזית לחם אחר תחלה, ויברך ברכת המזון לצאת לדברי הכל, ואם אוכל פחות משש ביצים והוא לא שבע ממנו, מברך בורא מיני מזונות ומעין ג', ואם שבע ממנו יטול ידיו ויברך המוציא וברכת המזון עליו לבדו, והוא שאכל כשיעור ארבע ביצים, אבל פחות מכן אם הוא שבע משיעור זה, יברך על כזית לחם אחר תחלה - המוציא ואחר כך ברכת המזון.
[וההולכים בשיטת 'שולחן ערוך הרב', יש אומרים שיש להחמיר בכך מכל מקום, (ועל כל פנים לאכול זאת רק בתוך הסעודה), מאחר ולא הכליל דעה זו בכלל 'פת הבאה בכיסנים' - ב'סדר ברכות הנהנין', שהיא 'משנה אחרונה' בפסקיו].
העולה מן האמור: לרוב הדעות דינם כ'פת הבאה בכיסנים', שברכתה מזונות ועל המחיה, אלא אם כן קבע על כך סעודה, (שבזה דינו שאם אוכל מהם יותר מ 230 גרם ושבע מכך, יברך עליו המוציא וברכת המזון). אולם יש מחמירים מכל מקום.