ברכה על התעטפות בטלית לפני מנחה ביוה"כ

כדי להבין כל זאת, יש לנו להקדים בתחילה את דיני עטיפה חוזרת בטלית, ומתי מתחייבים לברך עליה שוב פעם. ומבואר כל זאת בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן ח סעיף יד: אם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. ומגיה על זה הרמ"א - וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (אגו' סי' ל"ה).
ומבאר כל זאת בס' משנה ברורה על שולחן ערוך, ששם מבאר את פרטי הדעות והדינים, לפי מה שמבואר בראשונים ובאחרונים, שהטעם של מ"ד שצריך לברך הוא אפילו נשאר עליו ט"ק ואפילו אם תיכף נתעטף בו ולא שינה מקומו כלל בינתים דהפשיטה גופא הפסק הוא בזה.
וטעם השיטה שאין מברכים, הוא אפילו אם בעת הפשיטה לא נשאר עליו ט"ק וכן פסקו האחרונים. וטעם הי"א הוא דכיון דבעת הפשיטה היה דעתו תיכף ללבשו וכן עשה לא הוי הפשיטה הפסק. ואפילו אם שינה מקומו בינתים כגון שפשט אותו ליכנס לביהכ"ס וכל כיוצא בזה לא הוי השינוי מקום בזה הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו ואינו דומה למה דהסכימו הפוסקים בסימן כ"ה [בסעיף י"ב ועיין שם במ"ב] דאם פשט תפילין אדעתא ליכנס לבהכ"ס הוי הפסק ע"י זה דשאני התם כיון דבהכ"ס אסור בתפילין הוי הפסק גמור משא"כ בטלית דמדינא אינו אסור רק דאינו נכון לעשות כן ע"כ לא הוי הפסק עי"ז. ודע דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק אחר איזה זמן אף שאח"כ חזר ונתעטף בו מיד לכו"ע צריך לחזור ולברך ואפילו אם נשאר עליו ט"ק דתיכף שפשטו אזדא לה המצוה. וה"ה להיפך אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד ואח"כ נשתהא איזה זמן והסיח דעתו גם בזה לכו"ע צריך לחזור ולברך אפילו אם נשאר עליו ט"ק:
ולעניין פסק למעשה מביא, שהאחרונים פסקו כהי"א הזה אך דמסקי דהי"א הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא, לכן אמרינן דאם נשאר עליו ט"ק עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה ובאם לאו מסתמא הסיח דעתו אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללבשו מיד אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד אפילו אם לא נשאר עליו ט"ק וכן להיפך לא מהני הט"ק וכמו שכתבנו למעלה.
ונראה דאם פשט אותו בתוך התפלה אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש ע"ד שלא לחזור.
וביארו את הדברים, המפרשים היסודיים על דברי השו"ע, במג"א, שמאריך ומעיין בכוונת הדברים, על מה שכתב את הדעה שצריך לברך, מעיר שצ"ע דכתב בסי' תרל"ט בשם המ"מ דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד דא"צ לברך ומ"ש הכא דצריך דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה ובאמת דעת האחרונים כרמ"א ואם שינה מקומו לא הוי הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו כמ"ש סי' ר"ו וכ"ה בד"מ דלא כע"ת ועסי' קע"ח, מ"מ נ"ל אם לא היה בדעתו ללובשו מיד צריך לברך וכמ"ש גבי סוכה וכ"ה בטור כאן דלא כע"ת ס"ק כ"ג.
וכן מוסיף, שמשמע דעת רמ"א אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף לא מהני אא"כ נשאר עליו טלית קטן, והקשה ל"ח דבסי' כ"ה סי"ב פסק דא"צ לברך ותי' דמ"ש כאן והכי נוהגין קאי אדלעיל בי"א הראשון ולישנא לא משמע הכי וב"ח כ' דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם ולכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה וכ"מ בד"מ וז"ל הרר"י ספ"ק דברכות התפילין והציצית כשחולצן נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן מצוה אחרת היא וצריך לברך,
אבל בתורה כשקרא פעם א' לא נגמרה עדיין מצות הקריאה ולפיכך כשחוזר וקורא למצותו הוא חוזר וא"צ לברך עכ"ל וזהו ג"כ כוונת מהר"ח אבל לשון רמ"א שבש"ע א"א ליישבו אלא בדוחק, ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר וכ"כ בד"מ.
ואנו אין לנו אלא המובא בשו"ע הרב, שגם הוא דן בנושא זה ומביא שהפושט טליתו ובשעה שפושט דעתו לחזור וללבוש מיד א"צ לברך עליו כשיחזור וילבשנו מיד אפילו לא נשאר עליו טלית קטן אפילו פושט בבית זה וחוזר ולובשו בבית אחר לא הוי הפסק כיון שחוזר ולובש אותו הטלית בעצמו שכבר בירך עליו וגם לא הסיח דעתו כלל מלבישתו לכן נפטר בברכה שבירך עליו כשלבשו בפעם ראשונה אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אזי אפילו אם אח"כ נמלך ללבשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפילו נשאר עליו טלית קטן ואפילו אם לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו.
ובהמשך מביא שוכן אפילו אם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבשו מיד אלא שאח"כ שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות אזי צריך לחזור ולברך עליו אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בינתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפושטו. וראה בארוכה בביאור דבר זה באגרות קודש (כ"ק אדמו"ר מהמ"ש) ח"ג עמוד רי.
ולפי כל זה יוצא לעניין הלכה למעשה שמאחר והמתפללים מורידים את הטלית על מנת לחזור וללובשו שוב, לכן באם לא עבר ריבוי זמן (לערך שלוש שעות) – מאז שהורידו את הטלית, לא יברכו שוב.