תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם קיים בכלל איסור לשחות במים בשבת? ב) האם ישנו הבדל בין ים, נהר או בריכה? ג) האם ישנו הפרש בבריכה, האם היא קבועה בקרקע, או בריכה מתנפחת? ד) האם ישנו הפרש בין בריכה למבוגרים או בריכת ילדים קטנה?
ראשית יש להביא המובא בשולחן ערוך הלכות שבת סימן שלט בנוגע לשחייה בשבת. כתב מרן המחבר בסעיף ב', שאין לשוט על פני המים אפילו בבריכה שבתוך החצר, מפני שכאשר המים נעקרים ויוצאים מחוץ לבריכה הרי זה דומה לנהר.
ובריכה המדוברת כאן הוא מקום של כינוס מים המיועד לצורך כביסה או שריית פשתן, כפי שהיה הרגילות בימיהם. וגדר 'שיטה' הוא כאשר שט בידיו וברגליו, כלומר, שגם את רגליו עוקר מקרקעית המים כאשר הוא שט (רש"י שבת דף מ' עמוד ב').
וטעם האיסור הוא, שישנו חשש באם ישוט, שמא יעשה 'חבית של שיטין', והוא כלי העשוי מ'גומא', ואורגים אותו ועושים אותו כמין חבית ארוכה בכדי ללמוד בה כיצד לשוט על פני המים (רש"י שם).
ואמנם גזירה זו נאמרה בשט בנהר, ולכן ביאר כאן שכאשר דוחה ועוקר את המים בידיו ורגליו בשיטתו, ויוצאים מן הבריכה ונמשכים בחצר מכוחו, אזי זה דומה לנהר, וממילא נכלל בגזירה שמא יעשה חבית של שיטין.
וכתב במשנה ברורה בשער הציון אות א', שאם אינו עוקר את רגליו גם כן מקרקעית המים, אזי אין איסור בשהייתו בבריכה אף שעושה תנועות בידיו.
אמנם בשולחן ערוך אדה"ז בסעיף ט' כתב איסור נוסף שישנו בגזירה זו אף כאשר אינו עוקר את רגליו מקרקעית המים, והוא, שאסור לאדם להושיט דבר בנהר להוליכו מאצלו או להביאו אצלו מכיון שזהו גם כן חלק מהגזירה שגזרו חכמים שלא לשוט בנהר, ולכן אסור להזיז בידיו הקיסמים והלכלוכים שעל פני המים לצדדים בכדי לנקותם שיהיו יפים. ובסימן שכו סעיף ו' כתב, שהרוחץ בנהר צריך ליזהר שלא לשוט גופו בנהר, וגם שלא להשיט שום דבר כגון הקיסמין שעל פני המים, שאסור להזיזן לצדדים בכדי לנקות המים היכן ששוהה בהם.
אך סיים שם שאין גזירה זו אמורה אלא בנהר, אבל ברוחץ בכלי או בבריכה שיש לה שפה סביב, לא גזרו כלל בזה.
וביאור הדברים הוא על פי המבואר בהמשך דברי המחבר שם, שכל האיסור בבריכה הוא רק בבריכה שאין לה שפה מסביב לה, אבל אם יש לבריכה שפה מסביב, כלומר, כתלים גבוהים מכל צדדיה, אזי מותר לשוט בה בשבת אף שעוקר את רגליו מקרקעית המים, מאחר שמצב זה אף אם יעקרו מים על ידי תנועותיו השפה מחזרת אותם למקומם בחזרה, הרי זה נחשב ככלי, ולא גוזרים בזה שמא יתקן חבית של שיטין.
וכל זה דוקא אם הבריכה עומדת בחצר, אבל אם היא ברשות הרבים בכל מצב אסור, מפני שישנו חשש אחר, שמא ינתזו מים באמצעות תנועותיו חוץ לד' אמות ויעבור על איסור הוצאה בשבת (משנה ברורה אות ד'. ועיין שם בביאור הלכה דיבור המתחיל 'ואם יש לה שפה').
ולפי זה בבריכה העומדת בחצר מותר לרחוץ ולשוט, מפני שאינה נכללת בגזירה האמורה כלל. אולם גדולי האחרונים הביאו, שמכל מקום כל זה מעיקר הדין, אך המנהג בפועל שלא לרחוץ את כל גופו בשבת אפילו במים צוננים – רחיצה לתענוג (קצות השולחן סימן קמו אות לד הערה 16. על פי שולחן ערוך אדה"ז סימן שכו סעיף ו').
וממשיך שם, שרק לצורך טבילה במקווה לשם טהרה ולשם תוספת קדושה בשבת בשחרית. אולם אם כבר ירד לצורך טבילה במקווה – בבריכה שיש לה שפה סביב, וכבר הוא רוחץ אפשר שיהיה מותר לו אף לשוט בבריכה זו. אך מסיים שמכל מקום אין להתיר אף בזה, מאחר והרואה אותו שט יאמר שלא ירד לשם לצורך טבילה אלא לצורך שיטה וזהו נגד המנהג.
העולה מן האמור: שמעיקר הדין בבריכה העומדת בחצר שיש לה שפה סביב, ובפרט שאינה בקרקע אלא בתוך כלי וכיוצא בזה (ועל גבי מקום מרוצף, שאין חשש שישקה קרקע), אין איסור לשוט ולרחוץ. ומכל מקום המנהג שלא לרחוץ אפילו בבריכה במים צוננים לתענוג, מכמה חששות שישנם. ואפילו במקום שאין חששות (המבוארות בסימן שכו), מכל מקום יש לחשוש בזה משום 'זלזול שבת ועובדין דחול' כאשר לא נהגו במקומם לעשות כן, ומנהג ישראל תורה הוא, ואם כן יש לחנך בכך גם את הילדים.
