הגמרא מתארת את חמישה עשר באב כיום שבו היו בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים. ה'מחול' הוא ריקוד במעגל, שמסמל את השלמות של הגאולה. "לעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים", ו"עמך כולם צדיקים". הריקוד במעגל מסמל את האור האלוקי הסובב, שאיננו מוגבל: אין בו ראש ואין בו סוף.
יש גם אור אלוקי מוגבל, הבא לפי ערך הנבראים וצורתו צורת קו. לקו יש ראש וסוף, והוא מבטא את יכולת הקליטה המוגבלת שלנו בתוך המוח והלב, ואת הזמנים שבהם האדם מיטלטל ונע מלמעלה למטה, בעליות וירידות. זו צורת ההסתכלות הגלויה של האדם על עצמו, שבה הוא "שופט" את עצמו (וממילא גם אחרים) לפעמים באופן חיובי וטוב, ולפעמים באופן שלילי, ואז מתלווים לשיפוט רגשות אשמה וכאב.
אבל יש גילוי נעלה יותר, שלא נכנס פנימה, אלא מקיף מלמעלה בצורת עיגול. הוא מבטא את המקום הנסתר שמעבר לתפיסה, שהוא הצד שנשאר תמיד שלם, ואין בו חסרונות. הריקוד ב'מחול', במעגל, מבטא את אותה הסתכלות פנימית על עצמנו וגם על אחרים, הסתכלות שאינה "שופטת" ומגבילה אלא מאמינה שקיימת שם שלמות לא מותנית, ושם גם נוצרת האחדות האמיתית.
וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה (פרשת נצבים, עמ' מד) שהשלמות של צד הקדושה היא האחדות באופן של 'עיגולים' ללא ראש וסוף. ולכן אדם שיש לו מעלה ויתרון מיוחד בעניין מסוים, צריך לדעת שאף שבעניין זה ייתכן שהוא בחינת 'ראש' לגבי זולתו, הרי בעניין אחר חברו נחשב 'ראש' לעומתו, וממילא אין שום מניעה שהם יהיו באחדות והתכללות.
אדרבה, כל אחד משפיע על חברו ממעלותיו ותכונותיו ובקבלת הטוב מחברו מושלם החסר שלו, ונוצרת אצלו שלֵמות. משל למה הדבר דומה? לאיברי האדם: הראש משפיע על הרגל והרגל משפיעה על ראש, בהתאחדות שלמה: כל אחד הוא גם משפיע וגם מקבל־מושפע, ויחד הם כעיגול שאין לו התחלה וסוף.
"שא עיניך" אל השלמות
כדי להגיע לשלמות זו, כאמור, על האדם לזכור שהחסרונות שייכים רק למציאות הגלויה־החיצונית, אולם המהות – שלמה תמיד. כאשר האדם יבין את הערך והשלמות של מהותו, הוא יהיה מסוגל להתאחד עם זולתו ולהיות נכון לקבל ממנו, מבלי לחוש שהדבר פוגע בו או פוגם בערכו.
וכפי שהרבי מדייק באחת משיחותיו, ומסביר שבעודן מחוללות, היו בנות ישראל אומרות: "בחור, שא נא עיניך..", היינו: תרים את העיניים כלפי מעלה ותראה את השלמות האלוקית, על דרך "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו).
כשהעיניים פונות כלפי מטה מוצאים הרבה חסרונות, אבל כשהעיניים נשואות כלפי מעלה, חשים את השלמות.
אלו שתי צורות הסתכלות המביאות לשני סוגי אהבה: אהבה התלויה בדבר, שעלולה להיחלש או להיפסק, ואהבה שאינה תלויה בדבר, שהיא אהבה עצמית שאינה בטלה לעולם.
כך גם בקשר עם הקב"ה: כיום, בזמן גלות וחיסרון, יכולים לחול שינויים בעוצמת הקשר הגלוי של היהודי עם הקב"ה, אך לעתיד לבוא, תתגלה הפנימיות השלמה, והיא תבוא לידי ביטוי באהבה העצמית שאינה נתונה לשינויים.
וכפי שהרבי מביא באחד ממאמריו (חמישה עשר באב תשמ"ז) גבי הפסוק "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט) – הפועל יִהְיֶה = פעמיים י־ה, והוא מסמל את ההתגלות האלוקית השלמה שאין בה הפסק (שלא כמו היום שבין השם י־ה לשם ו־ה יש חילוק המסמל התגלות שחלים בה שינויים).
וכך גם בקשר שבין איש לאשתו (שכנגד האיש והאישה, למעלה – הקב"ה וישראל):
אצל איש ואישה יכולה להיות "אש" של אהבה והתלהבות, אך היא עלולה להיות חיצונית ולהביא משברים, פירוד ואכזבות: "אש אוכלתם".
לעומת זאת, כאשר מוסיפים לאותה אש את שמו של הקב"ה – את היו"ד (אצל האיש) והה"א (אצל הָאִשָּׁה), אזי יש הסתכלות הפנימית והיא מובילה אל השלמות ואל הקשר העצמי שאינו תלוי בדבר אלא מגיע מלמעלה; ואזי האיש והאישה מגיעים למצב של "זכו", ו"שכינה ביניהם".
להסתכל פנימה
זהו המסר שניתן ללמוד מהשלמות של חמישה עשר באב, שבאה אחרי הירידה החיצונית של תשעה באב:
כלפי חוץ יכולים להיות הרבה חסרונות, כשם שבגלוי יש מצב של חורבן וגלות, אבל ההסתכלות הפנימית והשלמה רואה בתוך החיסרון את השלמות הטמונה בו ומבינה שבתוך הירידה טמונה העלייה והירידה אינה אלא חלק ממנה. בגלוי נחרב בית המקדש, אבל בפנימיות – נולד מושיעם של ישראל.
וכך גם בחיים האישיים של כל אחד. גם כאשר יש קשיים ונפילות, עלינו לדעת שהם רק בצד החיצוני, אבל בפנימיות קיימת רק שלמות, וככל שנתחבר אל אותה שלמות פנימית, נוכל לשמוח יותר, לפרוץ את הגדרות המגבילים, כטבע השמחה שפורצת גדרות וגבולות, ולהתאחד בצורה נכונה עם הסובבים אותנו.
באופן כזה מביטים אל המעלות של הזולת, מסוגלים להתאחד איתו באמת, ולהגיע לגאולה פרטית, וממנה – אל הגאולה הכללית ולבניין בית המקדש.
