בספר חובת הלבבות, לרבינו בחיי, בשער המבאר באריכות את עניין הביטחון, מבאר שם המחבר כמה וכמה סיבות וענינים מדוע צריכים לסמוך רק על הקב"ה לבדו ולא על שום דבר אחר בעולם.
ובתוך הדברים, מבאר כך:
"שיבטח על ה' לבדו במה שהוא חייב לבטוח עליו ולא ישתף עימו זולתו ויבטח עליו ועל אחד מן הנבראים כי אז יפסד בטחונו על ה' כיוון ששיתף עימו זולתו וכבר ידעת מה שאמר הכתוב באסף על אף צדקתו של אסף באשר בטח על הרופאים באומרו בחוליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים. ונענש על כך. ואמר הכתוב, ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.
מן הידוע שכל הבוטח על שני ממונים מבני האדם או יותר על כך להוציא דבר מסוים, יהיה בטחונו בטל, ק"ו מי שבטח על ה' ועל זולתו, סתר את בטחונו ויהיה זה הגורם העיקרי לאי מילוי הדבר שבטח עליו בו כמאמר הכתוב, "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו"."
ותרגום הדברים בצורה פשוטה ומובנת: יש כלל. אם סומכים על שניים בבת אחת, לא סמכת על אף אחד.
יש ביטוי של חכמים "קדרה דדי שותפי לא חמימי ולא קרירי". קדרה של שני שותפים היא לא חמה ולא קרה. קדרה צריך או לחמם אותה או לקרר אותה. צריך מישהו שיעשה את זה, או לחמם כי רוצים לאכול, או לקרר כדי לשמור עליה, אבל קדרה של שני שותפים אין מי שבאמת לוקח אחריות לא לחמם ולא לקרר, אז היא תמיד לא פה ולא פה, כי כשיש יותר משני אחראים על משהו, אף אחד לא עושה כלום.
זה פירוש הפתגם שר' בחיי מביא, הבוטח על שני ממונים בני אדם או יותר, יהיה בטחונו בטל. בטחת על יותר מאחד, בסוף אף אחד לא יעשה שום דבר. זה תופעה אנושית אבל התופעה הזאת מבטאת משהו עמוק בתוך הנפש שלנו.
אומר ר' בחיי, אם אתה רגוע כי אתה סומך על הקב"ה, התנאי לזה, שאתה לא תסמוך על שום דבר אחר!
אבל אם אתה אומר, אני סומך על הדבר הזה וגם על הקב"ה, לא סמכת לא על זה ולא על זה, או אולי סמכת רק על הדבר השני, אתה לא יכול כשאתה סומך על שניים, זה לא הסמכות אמיתית.
לכן אומר ר' בחיי, אם אתה סומך על הקב"ה אבל באותו זמן אתה גם סומך על עצמך, או כמו בדוגמא שאתה תסמוך גם על הקב"ה וגם על הרופאים – אתה לא סומך באמת על הקב"ה.
לסמוך, צריך להיות בהסמכות שלימה. לסמוך על שניים זה בעצם שאחד מבטל את השני שסמכת עליו. לכן, דברי רבינו בחיי ברורים, שכדי שאדם יגיע למצב פנימי של ביטחון, שיוכל להגיד לעצמו - אני רגוע, כי אני יודע שהקב"ה מנהל את המצב לטובתי וכו', אוהב אותי, יודע מה טובתי ושולט פה במצב וכו' והמצב הזה בידיים שלו – מוכרחים לסמוך רק על הקב"ה לבדו.
וכמובן וגם פשוט, שאין כל היסמכות זו, סותרת כלל את ההליכה לרופא, כי ההליכה לרופא צריכה להיות מתוך אותה נקודה שיהודי מאמין ובוטח בקב"ה הולך לרופא:
חייב ללכת לרופא לא מתוך זה שאתה סמך על הרופא, כי אם אתה סומך על הרופא, אז שוב אתה נתקל באותה בעייה – שאתה לא ביידים של אף אחד.
בספרו, מסביר רבינו בחיי, שהסומך על הרופא, אז הקב"ה אומר, הרופא שלך מצוין.. נראה אותו בלעדי. ניתן לו לנהל את העניינים בלעדי ונראה מה יצא.
אתה סומך על הקב"ה ואתה גם סומך על עצמך? כמו שאומר ר' בחיי בהתחלה אז הקב"ה אומר, יופי. אתה גם סומך עלי וגם סומך על עצמך, אז נראה אותך מסתדר לבד ונראה מה יצא מזה.
ז"א הוא כביכול מכניס אותך להשגחה של הסתר, שאתה לא תראה את המציאות של הקב"ה גלויה אצלך.
אם אתה סומך עליו, הביטחון יצור את הפרי. הפרי הוא, שבזה שסמכת על הקב"ה וטובו, אז ממילא אתה תראה את התוצאות.
אבל אם ערבבת או הוספת ביטחון על עוד אחד, אז זה תהיה הסיבה שכביכול אותה פעולה מופלאה של ביטחון זה לא יפעל, כי בזה שסמכת על עוד אחד, התנתקת בזה מהקב"ה ולכן כיוון שזה כך, צריכים לבטוח על הקב"ה בלי להוסיף עוד אחד.
הרבי מסביר, שברגע שאתה בוטח בקב"ה, בעצם נוצר חיבור גלוי בינך לבין הקב"ה וטובו.
בתוך התודעה. אתה עכשיו סומך על טובו, סומך על השגחתו. כביכול יצרת חיבור גלוי בתודעה שלך אליו. כיון שאתה מחובר אליו, אתה עכשיו התרוממת קצת מהתודעה הבעייתית של המציאות. התודעה הבעייתית זה ההסתר של עולם הטבע. גם זה בא מהקב"ה אבל הקב"ה נמצא שם באופן של הסתר, באופן שלא רואים אותו בגלוי. כמה שיש יותר הסתר, גם יש יותר קשיים בגלוי.
ברגע שאתה לא חושב עליו והשגחתו וטובו ולא סומך עליו אלא אתה סומך על העולם הטבעי כמו שהוא, על מה שנראה לך חוקי טבע, שנכון ואמת שזה גם הקב"ה, אבל אם עכשיו אתה רואה את זה כמציאות עצמאית, אתה רואה את הטבע כמציאות עצמאית. מה שקורה מבחינה רוחנית בזמן הזה, זה שאתה כביכול מחבר את עצמך להשגחה הטבעית הזאת ולהשגחה הטבעית הזאת יש חוקים. זה חוקים שהקב"ה מחוקק אותם.
חלק מהחוקים של ההשגחה הטבעית, שדברים הולכים בקושי ולא בטוב גלוי. ולכן, אם רוצים להתחבר לאותו מקום של השגחה גלויה ואמיתית – מוכרחים לחבר את עצמנו לאותה נקודה עצמית – המחוברת בעצם לקב"ה, שישגיח עלינו מתוך השגחתו הגלויה.