כלל גדול בעבודת ה' – "עבדו את ה' בשמחה", וידועה האריכות הרבה בזה בספרי החסידות, עד כמה צריך האדם להשתדל בכל מאודו שעבודתו בכל היום כולו, ובפרט בעת עובדו את ה' תהיה מתוך שמחה וטוב לבב.
עד שאמר האריז"ל על הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ומטוב לבב", שאין הבעיה מה שלא עבד את ה', אלא שעבודתו לא הייתה מתוך שמחה וטוב לבב.
ולכן, הדרך שאליה מעדיפים להגיע, ואיתה עובדים בדרך כלל, היא דרכו של קו ימין, קו החסד. ומשתדלים כמה שיותר שיהיה באופן של "ימין מקרבת". דבר זה נכון, הן ביחסו של האדם כלפי הזולת, והן ביחסו של האדם כלפי עצמו.
אך, ישנם פעמים, שישנו לאדם "טמטום הלב" – היינו תקיעה מהותית בכל עבודת ה' שלו, שיש משהו שחוסם אותו מלעבוד את ה'. ולזה מציע אדה"ז בפרק כט' בתניא סדר עבודה שמהותו הוא ביטוש ושבירה. וכפי שיתבאר לקמן.
בתחילת פרק כט' מתאר אדה"ז את המצב הנפשי של האדם:
"אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו' הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו"
היינו שהאדם מרגיש בנפשו שיש לו איזה חסימה, שמונעת אותו ומפריעה לו מלעבוד את ה' בצורה הטובה והנכונה. הוא לא מצליח.
ולזה מביא אדה"ז את ביאורו של רב מתיבתא בגן עדן – ראש הישיבה בגן עדן, שכך הוא אמר:
"וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' פי' נהורא דנשמתא שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף".
ראש הישיבה בגן עדן אמר כך, בול עץ שלא נתפסת בו האש, צריכים לבטש ולחלק אותו; ועד"ז הוא גם בגוף החומרי והבהמי, שלא מאירה בו אור הנשמה, אור הנשמה והשכל שבו לא מצליח להאיר אותו ולפעול בו.
ומתאר אדה"ז את הבעיה "ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריו' הלב מחמת חומריותן וגסותן והסיבה היא גסות הקליפה שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית ומסתרת ומחשיכה אורה."
היינו שגם שהאדם מנסה להתבונן, ולמשול על התאוות של הלב שלו, למשול על גסות הקליפה, הוא לא מצליח. כי הנפש הבהמית שלו עומדת כנגדו ולא נותנת לו לעמוד ולנצח.
ולזאת העצה היא:
"ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס ככתוב ולב נשבר רוח נשברה היא הס"א שהיא היא האדם עצמו בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו.."
ובהמשך הפרק מביא אדה"ז כמה וכמה אופנים של האדם כיצד הוא יכול להתבונן בדעתו ולבטש את עצמו, ובכך להכניע את הגסות של הקליפה שבו.
ולקראת סיום הפרק מסיים אדה"ז -
"והנה כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס ככתוב בתכלית המיאוס ולמאס חייו ממש הרי בזה ממאס ומבזה הס"א ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה. וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה כמאמר רז"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנאמר רגזו וגו' דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל באמת עד מתי תסתיר לפני אור א"ס ב"ה הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור א"ס ב"ה לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ"ש אני ה' לא שניתי כי הוא למעלה מהזמן וכו' ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעינים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחי' ראייה חושיית.."
ישנם עוד כמה וכמה מקומות במאמרי החסידות שבהם מתוארת עבודה כזו, אך צריכים לשים לב בכל מקרה ומקרה לגופו, ובכל עניין, אם באמת צריכים להגיע לאופן עבודה כזה, שהוא קשה ומכאיב, או שאפשר להסתדר עדיין באופנים היותר משמחים.
ובמיוחד בעמדנו בזמן שהוא ערב הגאולה האמיתית והשלימה, כנבואת הרבי, הרי העבודה צריכה להיות כמה שיותר מעין העבודה דלעתיד לבוא, מתוך השמחה של הגאולה, עוד בימי הגלות האחרונים.