שלום וברכה,
אם ננסה לנתח את שאלתך, זה יוכל להיות יותר בקלות אם ניתן דוגמא לדבר, כך שנוכל - ראובן בישל בשר בסיר, ובטעות נפלה לסיר חתיכה של בשר טרף. ראובן הלך לרב, והרב אמר לו שכיון שיש בסיר 60 כנגד החתיכה – הבשר שבסיר מותר. לאחר מכן נפלה חתיכה נוספת של אותו בשר טרף לתוך הסיר. הפעם הלך ראובן לרב אחר, וגם הוא שיער שיש בסיר 60 כנגד החתיכה ואמר לראובן שהבשר שבסיר מותר. האם ראובן נהג כדין.
זו דוגמא למקרה שהעלת, ובזה ננסה לדבר באריכות הראויה.
מקורות בחז"ל:
בעירוי של יין נסך כל הטיפות מצטרפות לאסור:
בגמרא במסכת עבודה זרה מובא בשם רב דימי שהמערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו – קמא קמא בטיל. כלומר כל טיפה שנופלת בטילה במיעוטה, ואפילו אם בסך הכל עירה לתוך הבור כמות של יין נסך שאין בבור מספיק יין כדי לבטלה – היין שבבור לא נאסר. אבל הגמרא דחתה את דברי רב דימי, והסיקה שכל היין נסך שנפל מצטרף יחד לאסור.
ערלה שהתבטלה בחולין נעשית כחולין גמורים:
מקור נוסף שקשור לדין זה מופיע במשנה במסכת ערלה. שם מובא שאם נפלה סאה של ערלה למאתיים סאים של חולין (ערלה מתבטלת במאתיים), ואחר כך נפלה עוד ערלה בכמות של סאה וקצת – הרי הערלה מעלה את הערלה. הפירוש הפשוט למשנה זו (כך פירשו חלק מהראשונים), שהסאה הראשונה התבטלה במאתיים ונעשתה כחולין גמורים, ולכן היא מצטרפת לבטל את הערלה בכמות של סאה וקצת שנפלה לאחר מכן (שיש כאן 201 חולין כנגד הסאה וקצת).
נפלה סאה תרומה ולא נודע לאדם עד שנפלה עוד סאה – מצטרפות לאיסור:
עוד מצינו במשנה ובתוספתא במסכת תרומות, שאם נפלה סאה של תרומה לתוך מאה סאים של חולין (תרומה מתבטלת במאה) ואחר כך נפלה עוד סאה של תרומה לתוך החולין – אם האדם ידע על נפילת הסאה הראשונה לפני נפילת הסאה השניה ("נודע בנתיים"), הרי הסאה הראשונה כבר התבטלה במאה וממילא גם הסאה השניה מתבטלת. אך אם נודע לאדם על נפילת הסאה הראשונה רק לאחר שכבר נפלה הסאה השניה, הרי שתי הסאים מצטרפות לאסור את החולין.
שיטות הראשונים:
לראב"ד איסור שהתבטל אינו חוזר וניעור:
לדעת הראב"ד איסור שהתבטל במיעוטו נהפך להיתר גמור ואינו חוזר וניעור, אלא אדרבה מצטרף עם ההיתר לבטל את האיסור שנפל לאחר מכן, וזאת אפילו אם נודע לאדם על האיסור הראשון שנפל רק לאחר שנפל האיסור השני. הראב"ד מתבסס על המשנה במסכת ערלה הנ"ל, וסובר שאין ללמוד מהמשנה והתוספתא במסכת תרומות מאחר שבתרומה החמירו יותר בענין זה ואין ללמוד ממנה לשאר איסורים. גם מהגמרא במסכת עבודה זרה סובר הראב"ד שאין ללמוד, שכן שם נדחו דברי רב דימי לגבי תערובת של יין ביין, אך לגבי תערובת של יין במים או מים ביין או איסור אחר שנימוח כגון חֵלֶב ודם וכיוצא בזה – הלכה כרב דימי שאם נפל איסור והתבטל מחמת שאין בו נתינת טעם הרי הוא כהיתר, אפילו אם לאחר מכן נפל עוד מעט איסור ועוד מעט איסור במשך כל היום.
לרמב"ן איסור שהתבטל חוזר וניעור:
אבל לדעת הרמב"ן וראשונים נוספים, בכל האיסורים המתבטלים ב-60 (שהם כל האיסורים מלבד איסורים מיוחדים) אין אומרים "ראשון ראשון בטל", שהרי הגמרא דחתה את דברי רב דימי, אלא איסור שהתבטל במיעוטו חוזר וניעור בשעה שנפל עוד איסור, שהרי נפילת האיסור השני גורמת לכך שטעם האיסור מורגש כעת, וטעם אינו בטל. לשיטה זו: אין ללמוד מהמשנה במסכת ערלה ומהמשנה והתוספתא במסכת תרומות, שכן ערלה בטילה במאתיים ותרומה בטילה במאה, ולא ניתן ללמוד משם לאיסורים שמתבטלים ב-60 שהענין הקובע בהם הוא נתינת טעם. הרמב"ן כתב שדין זה של חוזר וניעור הוא אפילו במקרה שההיתר ושני האיסורים שנפלו אליו כולם ממין אחד, שאף על פי שטעם האיסורים אינו מורגש בפועל, מכל מקום כיון שבשני האיסורים יחד יש שיעור של נתינת טעם (אחד מ-60) – הרי הם אוסרים.
למרדכי אם נודע בנתיים אינו חוזר וניעור:
שיטה נוספת היא שיטת המרדכי שפסק על פי המשנה והתוספתא במסכת תרומות, שבמקרה שנודע בנתיים אומרים "ראשון ראשון בטל" ואינו חוזר וניעור, ואילו במקרה שלא נודע בנתיים הרי האיסור הראשון חוזר וניעור ומצטרף אל האיסור השני (המרדכי למד מתרומה לשאר איסורים, אבל לדעת רוב הראשונים אין ללמוד מתרומה).
כל האמור הוא במקרה ששני האיסורים ממין אחד:
הבית יוסף כתב שכל המחלוקת המשולשת הנ"ל היא במקרה ששני האיסורים (זה שנפל בתחילה וזה שנפל אחריו) ממין אחד שטעמם שווה, שאז יש לדון האם אומרים מצא מין את מינו וניעור, אבל כאשר שני האיסורים משני מינים שטעמם שונה – למדנו בסימן צח שהאיסור הראשון מצטרף לבטל את האיסור השני (ואף הרמב"ן וסיעתו יודו בזה), שהרי לא מורגש טעם של אף איסור.
פסיקת האחרונים:
העיקר להלכה להחמיר כרמב"ן:
מהבית יוסף נראה שהעיקר להלכה כשיטת הרמב"ן וסיעתו. וכן כתב הרמ"א : "איסור שנתבטל, כגון שהיה ששים כנגדו, וניתוסף בו אחר כך מן האיסור הראשון – חוזר וניעור ונאסר, לא שנא מין במינו (היינו ששני האיסורים וההיתר כולם מין אחד), לא שנא מין בשאינו מינו (היינו ששני האיסורים ממין אחד וההיתר ממין אחר), לא שנא יבש לא שנא לח, לא שנא נודע בנתיים או לא נודע בנתיים".
בהפסד מרובה מיקל הש"ך בתערובת שהאיסור בה בטל ברוב אם נודע בנתיים:
הש"ך כתב שיש להקל בהפסד מרובה במקרה של תערובת שיש בה דין של ביטול ברוב (ואין צריך 60), והיינו תערובת יבש ביבש מין במינו (התערובת הקלה ביותר), וזאת בתנאי שנודע בנתיים על נפילת האיסור הראשון, שבמקרה כזה ניתן להקל שהאיסור אינו חוזר וניעור אלא אדרבה מצטרף לבטל את האיסור השני, כיון שבביטול ברוב האיסור נהפך להיות כהיתר.

ולפי כל האמור לעיל מובן, שראובן היה צריך לומר לרב השני שכבר נפלה לפני כן חתיכה מאותו בשר טרף, שכן הדין הוא שהחתיכה שנפלה בתחילה חוזרת וניעורה, וממילא צריך לשער 60 כנגד שתי החתיכות יחד, שאם אין 60 כנגד שתיהן יחד הרי יש כאן טעם של איסור וטעם אינו בטל.