ביטול בשישים

יש כמה איסורים שהשיעור שלהם הוא שונה, ומכיוון שאי אפשר לסקור כרגע את כל האיסורים, ניגע בכמה איסורים ספציפיים, שבהם השיעור הוא אכן שונה.

הדוגמא הראשונה היא דוגמא של הכחל, שהוא  מתבטל ב-59:

וכמו שנאמר בגמרא שם מובא שעטין של בהמה ("כחל") שהתבשל בקדירה של בשר מתבטל בששים כאשר הכחל עצמו מן המנין, כלומר צריך 59 כנגדו. כאשר מבשלים כחל עם בשר – נפלט החלב הכנוס בכחל ומתערב בתבשיל, ואם לא יהיה 60 כנגד החלב שנפלט יהיה טעם החלב ניכר בבשר והבשר ייאסר. חכמים החמירו לשער את החלב שנפלט מהכחל כגודל הכחל, אך מצד שני הכחל עצמו מצטרף למנין 60 כיון שבשר הכחל הוא בשר היתר ואינו פולט טעם של איסור.

על פי זה כתב השו"ע[1]: "כחל מתבטל בתשעה וחמישים".

הרמב"ם למד מכחל לכל איסורי דרבנן, אך רוב הראשונים חולקים:

התבאר לעיל (במושגים) שאיסור בשר בחלב הנוצר מתערובת הכחל בתבשיל הוא מדרבנן. הרמב"ם למד מכך שכל איסורי דרבנן מתבטלים ב-59 (שהאיסור עצמו משלים למנין 60). כלומר לשיטתו הסיבה שהקילו שהכחל עצמו עולה למנין ששים היא מפני שאיסורו מדרבנן.

אבל שאר הראשונים סוברים שזהו דין מיוחד בכחל, ואילו שאר איסורי דרבנן מתבטלים ב-60 כמו כל האיסורים (באופן שהאיסור עצמו אינו ממנין 60).

כמעט כל האיסורים בזמן הזה מתבטלים ב-60:

הרמ"א כתב שכל האיסורים הנוהגים בזמן הזה כולם מתבטלים ב-60, חוץ מחמץ בפסח ויין נסך. הש"ך ביאר שכוונת הרמ"א לכלול גם איסורי דרבנן שכולם מתבטלים ב-60, והיינו שהרמ"א פסק כרוב הראשונים ודלא כרמב"ם.

עוד כתב הש"ך שישנו איסור נוסף בזמן הזה שמתבטל ביותר מ-60 והוא הערלה שמתבטלת ב-200 (להבנת הש"ך: גם הרמ"א מסכים לזה אלא שלא טרח להזכיר את כל האיסורים היוצאי דופן, או שהיה בדעתו להזכיר רק את האיסורים ששיעורם בכל שהוא כמו חמץ בפסח ויין נסך ולא טרח להזכיר את האיסור שיש שיעור לביטולו שהוא הערלה).

 

איסור שעשוי לתת טעם

תבלין האסור מחמת עצמו אוסר כל זמן שמרגישים טעמו:

בגמרא שם מובא שפלפלין ותבלין אפילו באלף אינם בטלים. על פי זה כתב הרמ"א שאיסור העשוי לתת טעם וממילא נותן טעם בקדירה אפילו ביותר מששים, אם אסור מחמת עצמו (ולא מפני שבלוע בו איסור) – אפילו באלף אינו בטל כל זמן שמרגישים טעמו, ולכן מלח ותבלין ושאר דברים העשויים ליתן טעם – אינם בטלים בששים אם אסורים מחמת עצמם (כגון מלח של עבודה זרה).

אם טעמו של התבלין אינו מורגש כלל מותר:

הש"ך ביאר שכיון שמלח ותבלין עשויים לתת טעם מן הסתם נותנים טעם אפילו באלף, ולכן כתב הרמ"א שאינם בטלים אפילו באלף. אבל אם מדובר בכמות קטנה של מלח לתוך סיר ענק, שאכן טעם המלח או התבלין אינו נרגש שם כלל – המלח או התבלין מתבטל, שהרי ידוע בבירור שאינו נותן טעם (וזהו שאמר הרמ"א "כל זמן שמרגישים טעמו"). עוד כתב הש"ך, שאם מסופק אם התבלין נתן טעם בתבשיל או לא – יכול להטעימו לנכרי המסיח לפי תומו. והוסיף הש"ך שאפילו דבר האסור מדרבנן אינו בטל באלף אם נותן טעם (וכן כתבו הט"ז ואחרונים נוספים).

שומן של איסור אינו נחשב איסור העשוי לתת טעם:

הט"ז כתב ששומן של איסור שנתנו בקדירה להוסיף טעם – בטל ב-60, כיון שטעמו יותר עדין מתבלינים ואינו מורגש בצורה חזקה כמו תבלין.

הפוסקים נחלקו האם הדין שתבלין אינו בטל הוא מן התורה או מדרבנן:

לדעת הר"ן תבלין שטעמו מורגש ביותר מ-60 אוסר את התבשיל מן התורה, כיון שטעם כעיקר מן התורה. אבל הש"ך כתב בשם איסור והיתר שהדין שתבלין אינו בטל אפילו באלף הוא דין דרבנן (שמן התורה אין זה נחשב טעם שהוא כעיקר).

"זה וזה גורם" – מותר:

כל זה במקרה שלא היה בסיר מלח כשר מקודם, אך אם כבר היה בסיר מלח כשר אלא שהכמות של המלח לא היתה מספיקה, ונפל לתוכו מלח אסור – המאכל מותר אף על פי שדבר העשוי לטעם אינו מתבטל, כיון שהמלח האסור אינו מטעים לבד את הסיר אלא בצירוף המלח המותר ("זה וזה גורם"). אמנם אם המלח האסור יש בו כדי ליתן טעם בקדירה אפילו ללא צירוף המלח המותר – הרי זה ככל דבר העשוי ליתן טעם שאוסר.

[1] סעיף ח.