על ספירת הבינה נאמר בזוהר "מיניה דינין מתערין" – ממנה מתחילים הדינים להתעורר. בשונה מספירת החוכמה שכל עניינה הוא ביטול לגילוי האור, והאור בה מאוחד עם הכלי, בספירת הבינה יש תחילתה של ה'ישות'.
הבינה מכונה "קו המידה" – המקום שמודד את השפע. החוכמה היא ביטול ואי־הרגשה עצמית, ולכן אין בה מדידה והתחלקות, והאור שמאיר שם (מהכתר) אינו מוגבל. המדידה וההתחלקות הנצרכות לקיום נכון ומסודר של העולם, מתחילות בבינה.
וכמשל – המזון הגשמי שחייב להיות מותאם לכל אחד לפי גילו ומצבו: תינוק זקוק למחייתו למעט חלב וכדומה, ואילו אדם בוגר זקוק לסעודה דשנה. מבוגר שיקבל את ארוחת התינוק, עלול למות מרעב. ומנגד – תינוק שיקבל ארוחה שנועדה למבוגר, לא יהיה מסוגל לאכול אותה כלל. כלומר, מזון שמחיה אדם אחד, עלול להמית את זולתו.
כוחם של הדברים יפה גם לגבי מזון גשמי: גם מזון ושפע רוחני חייבים להתאים למקבל. אותה הדרישה עשויה להיות קטנה מדי בשביל האחד ולא לתרום להתקדמותו מאומה אבל בשביל האחר היא דרישה שמעבר לכוחותיו, והטלתה עליו עלולה לשבור אותו. ההתאמה האישית היא יסוד חשוב הן בקביעת המזון הגשמי הן בקביעת המזון הרוחני.
וזוהי מידת הגבורה כפי שהיא בשורשה בספירת הבינה – הקפדה על "הערכת מצב" תמידית שתאפשר לבחון את יכולת המקבל ולקבוע את המידה המדויקת של ההשפעה המתאימה לו.
ביטוי נוסף למידת הגבורה הוא היכולת להבחין בין הפרטים הזקוקים לתיקון, לזהות את הפרטים שתיקונם דחוף משל אחרים, ולהתמקד בטיפול בהם – בכל פעם באחד בלבד. וכלשון הזהב של כ"ק האדמו"ר הריי"ץ, מתוך מכתב הדרכה המופיע כהוספה לקונטרס כללי החינוך וההדרכה:
"הרוצה להדריך את חבירו על הדרך הישרה, צריך ללכת איתו לאט לאט, ולא ירצה לתקן הכל בבת אחת. ומב' דברים, יניח האחת ויעמוד על האחת, רצונו לומר אם יקרה לפניו שני דברים, אשר שניהם אינם מוכשרים בעיניו, לא ירצה להרחיקו משניהם יחד, כי זה לא יקובל, כי חבירו הנתקן רצונו מתפשט עתה בשני הדברים. ואם ימנע את שניהם מאתו ויעיק ויגדר לרצונו לבלי התפשט כלל, זה לא יצליח. כן טבע האנושי שאינו מניח רצונו לגמרי מכל וכל.
אלא על המתקן הישר ליתן דעתו על השני דברים ולבחור איזה מהם ההכרח יותר להרחיקה. והשניה אם שאינה נאה כל כך, מכל מקום הריחוק ממנה אינה מוכרחת כל כך כמו הראשונה. ולזאת יסכים לו על השניה ויתפשט רצונו שם. ואז בנקל יהי' לו לפעול על הנתקן להרחיק את הראשונה.
ובאוות נפשו יעשה זאת, משני טעמים מהטבע, שהטביע השם יתברך בבני אדם. הא' כנזכר מפני שיש לו מקום שיתפשט רצונו שם, נחלש כח התפשטות הרצון בהדבר האחר. הב' מפני שהנתקן נוכח לדעת, שאין המתקן רוצה להעיק לנפשו ולגדור כל רצונותיו. והאות לו על זה, במה שמסכים על איזה דברים, שרצון הנתקן בם. זה גורם איקרובי דעתו של הנתקן אל המתקן, וממילא יקבל דבריו, ובמשך הזמן ירחיקו גם מהשניה.
וזה כלל גדול מוכרח מאד בהנהגה שבין המתקן והנתקן ובלתי אפשרי בלעדו כלל".
ובמילים פשוטות: כיוון שכאשר מטפלים בבעיה אחת בלבד, יש לכוחות העונג והרצון של הנפש היכן לשרות, ואילו כאשר רוצים לתקן את כל הבעיות בעת ובעונה אחת, אין לאדם במה להתענג, ואז נוצר חלל ריק.
הצד המעשי של הגבורה מתבטא גם ביכולת להתאזר בסבלנות ולגלות איפוק רב לתהליך ארוך. לפעמים יש רצון פנימי עז לשינוי מהיר ולפתרון מוחלט של הבעיה שבה האדם נתון, ואולם ההבנה שכל תהליך פנימי שאדם עובר הוא תהליך איטי האורך זמן הכרחית להכרת המציאות ולפעילות נכונה בה.
וכדברי התורה על כיבוש הארץ משבעת העמים שהיו שם: מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ" (שמות כג, ל), "וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דברים ז, כב)
כלומר, כיבוש הארץ חייב להיות לאט לאט, כיוון בכיבוש מהיר, ייתכן שיצליחו לגרש את האויב, אך באותם המקומות שמהם הוא ינוס, ייווצר ריק ואליו יגיעו חיות השדה. חשוב שהכיבוש ייעשה בתהליך מדוד ומבוקר שלא יאפשר היווצרות חלל ריק משום שמטבע הדברים חללים כאלה מזמנים אליהם גורמים שליליים.
בחסידות מבואר שדברים אלו נכונים גם בעבודת הרוחנית הפנימית: שבעת העמים הם כנגד שבע המידות הרעות. כשם שאת העמים יש לסלק, את המידות יש לברר ולתקן. והתורה מצווה שתיקון ובירור המידות לא יהיה במהפך מהיר, אלא בתהליך איטי הדורש סבלנות.
מהפך מהיר מלהיב מאוד ונותן הרבה חיוניות, ועם זאת יש בו חיסרון גדול – הוא משאיר חלל ריק. כלומר, המקום הקודם שמילא את האדם הופך להיות חלל ריק, ואין דרך לדעת מה ייכנס לתוכו – "פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה" (דברים ז, כב). מהפך מהיר מדי שנעשה בעוצמה אדירה, משאיר חלל פנוי, ולתוכו יכולים לחדור תהליכים נפשיים קשים וגרועים יותר משהיו בו קודם.
לכן על האדם להפעיל בחוזקה את מידת הגבורה, המעצור וההגבלה, גם כלפי הרצון וההתלהבות שלו עצמו. במקרים מסוימים הפעלת מידה זו נחוצה כדי לעצור סחף מסוכן ומהיר מדי שלו או של מי שהוא משפיע עליו, שרוצה להתקדם מעבר לכוחותיו. הבלימה יוצרת ויסות, והוא חשוב כדי לשמור שהתהליך יהיה פנימי ויסודי, ולא ייצור חללים ומשברים בנפש.
