היכולת לדבר ולשתף אדם נוסף בעולמנו הפנימי היא אחד הכלים החשובים לכל תהליך של שינוי. אחד המחסומים העיקריים של האדם הוא התפיסה הפנימית הגורמת לו לחשוב: "אני יודע הכול לבד. אני לא צריך מישהו שיעזור לי – הרי גם השני אינו מושלם, ואם כך, איך הוא יוכל לעזור לי?"
לפעמים החשש לשתף אדם אחר עשויה לנבוע גם מן הפחד להודות במקום הלא שלם שבו. הוא חש שכאשר הוא מתייעץ ומדבר על הבעיה שלו עם אדם אחר, הוא כביכול מצהיר בגלוי ש"משהו אצלי לא בסדר".
המקום שבו אדם אינו מסוגל לשתף אדם אחר הוא מקום של תוהו. אחד ממאפייני התוהו הוא פירוד וחוסר יכולת להתאחד ולהתכלל עם הזולת.
לעומת זאת, המודעות של האדם לחשיבות העבודה עם זולת, היא עצמה התחלה של תיקון ופתח להתקדמות אמיתית. עבודה משותפת איננה רק בדיעבד – מוצא אחרון במצבי חירום – היא כלי יסודי וחשוב בתהליך השינוי.
בספר הזוהר כתוב שחוכמה ובינה הן "תרין רעין דלא מתפרשין דא מדא" (שני רעים שאינם נפרדים זה מזה). מהקשרים שבין החוכמה לבינה נוכל ללמוד על היחסים שצריכים להתקיים בחברות המוגדרת נכונה.
החוכמה והבינה נמצאות (בציור הקבלי של הספירות) באותו ה'גובה': החוכמה ממוקמת בקו ימין, והבינה – בקו שמאל. לכן הן יכולות להיות 'רעים' (חברים).
קו שמאל בנפש מונע מתחושה בסיסית של חוסר ומרצון לשינוי והתקדמות. זה המקום שממנו מגיע אדם אשר רוצה לעבור תהליך של שינוי. הוא רוצה לפתור בעיה, לעבור תהליך, להתקדם, להשתנות. יש בו אי שביעות רצון מהמצב הקיים ושאיפה להשלים את החסר.
החוכמה בנפש מקבילה למקום של החבר הבא לסייע ולעזור. החוכמה נמצאת בקו ימין. קו ימין בנפש מונע מתחושה בסיסית של שלמות ומנוחה. המקום החסר של האחד מתחבר עם המקום השלם של זולתו הבא לסייע לו.
החבר הבא לסייע, שבמפגש הזה מתאפיין בחיבור לקו ימין, נמצא במקום של מנוחת הנפש וביטחון בהצלחת התהליך המשותף.
הרצון לשינוי מגיע לעיתים בליווי תחושת פחד, בחשש מפני כישלון במימוש הרצון. לכן על החבר או המאמן להעניק את המקום המרגיע של "בטח בהשם, יהיה בסדר", וכן להאמין בכוחותיו ויכולותיו של הבא לשתף ולקבל עזרה.
כדי שהחבר יוכל להאמין בכוחות של הזולת, עליו להאמין בעצמו ובכוחותיו שלו תחילה. ככל שהוא מאמין בכוחותיו שלו ובעצמו, קל לו להאמין בזולת ולחזק את כוחותיו.

העבודה משותפת נוצרת מתוך חברות המבוססת על שוויון. המפגש והדו-שיח שנוצר בעבודה המשותפת, מאפשרים להשיג את היעד ממקום פנימי .
השוויון בא לידי ביטוי בעיקר בכך שהאחד אינו מכתיב לחברו מה לעשות, אינו שופט אותו, וודאי שאינו מבקר אותו. התהליך נעשה לא מתוך יחסים בין עליון לתחתון – אחד שיודע ואחר שאינו יודע – אלא מתוך פעילות גומלין ועבודה משותפת.
המקום העיקרי שממנו האדם יונק את הכוח לחולל שינוי הוא החברות ותחושת היחד. עצם ההימצאות של שניים יחד תורמת לשינוי הפנימי ולהצלחה בתהליך ההתקדמות. ההקשבה והנוכחות הן הבסיס, ולא הקביעה לאחר מה עליו לעשות.
בעניין זה מוכרת האמרה החסידית: "גבוהה יותר היא הדרגה בה מובלים יד ביד מלמעלה; יקרה יותר - היא העבודה בכח עצמו".
כאשר האדם אינו משתמש בכוחות שלו, אלא לוקחים אותו ומרימים אותו – אפשר להגיע למקום גבוה מאוד, בהתאם לגובה של המרים, אבל כאשר האדם עושה תהליך בכוח עצמו – התהליך כולו יקר ואיכותי יותר, כי זו עבודה פנימית שלו.
המטרה האמיתית של האדם במסע החיים היא להתחבר לעומק נפשו – "לך לך" – לעצמך, ובכך לממש את שליחותו שניתנה לו מאת הבורא. אם מוליכים אותו מלמעלה – ייתכן שילך, אבל ההליכה לא תהיה ההליכה שלו.
זה עומק של המושג 'חברות' – ליווי וסיוע לחבר לעשות את העבודה בכוחות עצמו, אך לא לעשות את העבודה במקומו. בכך תהליך השינוי נעשה בפנימיותו ומביא בעזרת ה' לתועלת אמיתית.
לסיכומו של עניין, צריכים לדעת ולשנן, שתהליך השינוי נעשה טוב ומועיל יותר בעבודה עם חבר ההופך שותף לתהליך. השותף אינו מתייחס לחברו כמורה וכמדריך מלמעלה אלא מלווה אותו ומסייע לו לגלות את הכוחות הטמונים בו עצמו. החבר מביא איתו מקום מתוקן ועוזר לרעהו להתמודד עם המקום של התוהו בעזרת גיוס כוח כפול. ודווקא באופן הזה ניתן להצליח בצורה הרבה יותר טובה.
בשביל זה, צריכים להתגבר על הפחד, להבין שאין ממה לפחד – באם החבר הוא חבר אמיתי – והתהליך של השיתוף עמו רק יעזור לך בהתקדמות.