בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו חיוב לצום בעשרה בטבת, ומה מקור החיוב. ב) האם הוא חל גם במקרה של צער גדול. ג) האם בכלל זה אשה מניקה. ד) האם גדרה של אשה מניקה הוא אם מניקה בפועל, או שיכולה להניק, או שעל כל פנים, נמצאת בתוך עשרים וארבע חודש מהלידה, שהוא 'תקופת ההנקה'.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקמט סעיף א, שחייבים להתענות בתשעה באב, ובשבעה עשר בתמוז, ובשלשה בתשרי, ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם.
ומקורו מדברי הנביאים, כפי כתוב בספר זכריה פרק ח', צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי. ודרשו חכמים: צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש רביעי למניין החדשים, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחודש החמישי, וצום השביעי זה צום גדליה שהוא בחודש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת- שהוא בחודש העשירי.
וכפי שנפסק שם בסימן תקנ סעיף א, שכולם חייבים להתענות בארבעת צומות הללו. ואסור לפרוץ גדר. וכתב הרמ"א שמכל מקום, עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להם להתענות. ויתירה מזו אפילו אם אינם מצטערות, מכל מקום אינם מחוייבות להתענות, אלא שנהגו להחמיר. ואמנם אם הם חלושות נראה שאין להם להחמיר. (משנה ברורה).
ומה שכתב המחבר שאסור לפרוץ גדר, כוונתו לומר שאף על פי שמעיקר הדין הנה בזמן שאין סכנה אין חובה להתענות אלא רק בתשעה באב, מכל מקום מאחר שנהגו להתענות כולם, אסור לפרוץ גדר. כמבואר במגן אברהם.
וכתבו הפוסקים שבדורות חלושים אלו, כל עוברות ומיניקות הם בכלל גדר זה שמצטערות הרבה, ואין להם להתענות בשלושת צומות אלו. וכפי שמשמע מסתימת דברי המחבר בסימן תקנד סעיף ה, ובמקור חיים לחוות יאיר, כתב, שבחנם הוסיף הרמ"א תיבת 'הרבה' – 'אם מצטערות הרבה'. ואין להחמיר כלל", וכן בשאלות ותשובות תשובה מאהבה כתב, שמן הסתם עוברות ומיניקות מצטערות הרבה ואינם מתענות.
והנה בנוגע למניקה, אין זה רק מי משניקה בפועל כעת את תינוקה, אלא הכוונה לכל 'תקופת ההנקה' שישנה על פי טבע באופן ממוצע, אף אם אינה מניקה כעת בפועל, והוא עד סיום עשרים וארבע חודשים לאחר הלידה, שמכל מקום דינה כמו מיניקת, ויתירה מזו אפילו אשה שהפילה לאחר ארבעים יום מהריונה דינה כמו מיניקת עד סיום עשרים וארבעה חדשים לאחר ההפלה. וכפי שמבואר בדעת תורה שם.
והטעם על פי המבאר בגמרא ובשולחן ערוך יורה דעה סוף סימן קפט, שלאחר הלידה אבריה של האשה מתפרקים ונחלשים, ואין נפשה חוזרת עליה עד סיום עשרים וארבע חודש לאחר מכן.
ויתירה מזו כתב, שאף לאלו שפוסקים כמו הרמ"א וסתימת המשנה ברורה שלכתחילה מתענות אם אינם חלושות, מכל מקום אם התינוק מצטער שאין לו די לינוק יש להקל ואין לחוש למנהג זה.
וישנם שהקילו בדורות אלו לכל הנשים הראויות לילד שלא לצום בצומות הללו מחמת חלישות הדור, ואמנם בזה אין להקל אלא על ידי הוראת חכם. כיון שמשמעות השולחן ערוך והפוסקים אינו כן אין להקל בלא שאלת מורה הוראה.
ואלו שמותרות לאכול, רשאיות לאכול מיד בבוקר, ואינם צריכים להמתין עד שיגבר עליהם הרעב, אולם לא יאכלו דברי מותרות ועינוגים, אלא כדי הצריך לתפקוד גופם.
העולה מהאמור: שנשים מניקות ובכלל זה לא רק נשים שמניקות בפועל, אלא בכל תקופת ההנקה על פי טבע, שהוא עד סיום עשרים וארבע חודש מהלידה, אינם צריכים לצום בעשרה בטבת באם מצטערות הרבה.
וכיום נטיית הפוסקים להקל בזה שאין זה צריך בדיקה יתירה, אלא בדורות חלושים אלו - כולם בגדר מצטערות הרבה, ואינם חייבים לצום. וממילא יכולות לאכול מיד בבוקר. אך לא יאכלו דברי מותרות, רק אוכל הנצרך לתפקוד גופם.
