ב"היום־יום" לג' בתמוז מביא הרבי בשם הרבי מהר"ש: "אנחה יהודית המגיעה בסיבה של לא טוב גשמי היא גם תשובה גדולה בפרט אנחה בסיבה של לא טוב רוחני. ודאי וודאי תשובה מעולה. האנחה מושכת מעומק רע ומעמידה במעמד טוב".
הדברים קוראים להתבוננות: ג' בתמוז הוא בוודאי יום שקשור לגאולה ואם כן מה אנו יכולים ללמוד מאמירה זו לעבודתנו להכנת העולם לגאולה ולתפקיד הדור השביעי?
ואולי נראה לומר כי כשחושבים על השליחות הגדולה שהרבי הטיל עלינו ותובע מאיתנו למלאהּ רואים שהרבי לא מסתפק במועט. הרבי רוצה תיקון שלם של העולם – עולם של גאולה כפשוטו.
שליחות כזו דורשת מודעות עצמית קבלת אחריות למצב ועשייה שתקדם אותו לתיקונו ותתרום להבאתו לגאולה. אדם שהתפתחה בו מודעות של שליחות איננו עסוק ומרוכז בעצמו אלא בקבלת אחריות לסובבים אותו ומתוך כך מעשיו מכוונים ליצירה ולבניית עולם של גאולה.
הרבי מביא בשיחותיו רמז לזה: הגימטרייה של 'שליח' בתוספת י' (כנגד עשרת כוחות הנפש) היא 'משיח'. ועלינו להבין שטמון בזה רמז: הדרך לשנות את המציאות ולהביא אותה למצב של גאולה תלויה בפעילות השליח – עליו לגייס את כל כוחותיו: כוחות השכל הרגש והעשייה כדי שהשליחות תצליח.
אחד מהעניינים שהגאולה תלויה בהם הוא תשובה כפסק דינו של הרמב"ם שמצוטט רבות בשיחותיו של הרבי. אומנם הרבי אמר שבימינו כבר עשו תשובה ולכאורה אין עוד עיכוב המפריע להגעת הגאולה אך מן הקביעה שקבע הרמב"ם שהגאולה תלויה בתשובה אנו לומדים על הקשר והשייכות פנימית בין התשובה לגאולה.
חיזוק נוסף לקשר בין התשובה לגאולה מובא בדברי הזוהר ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא" – המשיח בא להחזיר את הצדיקים בתשובה. מובן שאין כוונת הדברים לתשובה על חטא ועוון (שהרי הם צדיקים) אלא תשובה שעניינה יצירת שינוי במצב הקיים כדי לאפשר מעבר למצב חדש הגבוה ממנו לאין ערוך.
כשאדם עושה תשובה פירושו שהוא מקבל עליו אחריות למצבו ומוכן לתקן אלא שלפעמים מדובר בתהליך ארוך ולא פשוט לכאורה.
זהו החידוש של ה"היום־יום" האמור של ג' תמוז שבו הרבי מגדיר ש"אנחה יהודית" היא "תשובה גדולה".
לדוגמה: יהודי חש חיסרון גשמי כל שהוא ב"בני חיי ומזוני" והוא נאנח על זה – זו תשובה. על אחת כמה וכמה אם הוא נאנח בשל עניין רוחני כגון חוסר יכולתו להתפלל בכוונה שלמה הבנתו שאהבת ישראל שלו כלפי חברו אינה אמיתית או חסר בה משהו וכדומה. אנחה כזאת היא "תשובה מעולה": בכוחה להוציא מן החושך ולהציב במצב טוב ומאיר.
האנחה מסמלת את אי שביעות הרצון מהמצב הקיים. אחד הדברים שעולים מכאן הוא – חשיבות הרצון: צריך לרצות שינוי חשוב לרצות שיהיה אחרת. שורש כל הצרות הוא ההסתגלות למצב של החושך עד כדי כך ש'שוכחים' לרצות 'להדליק את האור'.
הרבי הריי"ץ מספר: חסידים ישבו בהתוועדות ובזמן ההתוועדות היטיבו ליבם ביין. כשאזל היין על השולחן שלחו אחד מהם למרתף להביא משם יין נוסף. ירד החסיד במדרגות וצעק אל חבריו: "חושך כאן. לא רואים כלום...". ענה לו אחד הנוכחים: "זה רק בהתחלה. אחר כך מתרגלים לחושך...". על האמירה הזאת אמר החסיד ר' הלל מפאריטש: "אכן לאחר מכן גם חושבים שגם החושך מאיר" ובהזדמנות אחרת אמר: "כל האסון הוא שמקבלים את החושך לאור מתרגלים לחושך – חושבים שהחושך הוא אור".
הסתגלות למצב גלותי היא אפוא שורש הבעיה. האנחה מסמלת רצון להתנער מן החושך ולא להישאר בתוכו. הנאנח כביכול אומר: "אני לא רוצה להיות בתוך המצב הזה" ולכן האנחה היא בעצם התשובה.
הבעיה היא שאנו לא מאמינים בכוח של האנחה. תשובה יכולה להפוך אדם ברגע אחד מרשע גמור לצדיק גמור – בתנאי אחד: שהוא באמת מאמין בזה.
אם האדם 'מבין' ומאמין שהמצב הקיים איננו ניתן לשינוי וכל שנשאר לו הוא להסתגל אליו הוא מתייאש מהסיכוי לשינוי ואיננו פועל למענו. הוא רואה את המציאות של הגלות וחושב שזו המציאות הטבעית וכדי לצאת ממנה נחוצות פעולות שאינן כפי כוחו – דילוג מעל חומות של ברזל וכדומה. בתוך תוכו הוא לא מאמין שהוא יכול לשנות ולתקן ולכן האנחה שלו מבטאת ייאוש.
זהו החידוש שהנחיל לנו הרבי ה"רעיא מהימנא" שרועֶה ומפרנס את האמונה שלנו: האמונה שאפשר אחרת שאפשר להיאנח בגלל המצב וצריך לרצות באמת לשנות אותו. האמונה שאפשר להביא את הגאולה והיא אכן תבוא בכוח השליחות והפעולות שלנו בתוך המציאות.
את האנחה הזאת – הרבי לימד שצריך להפוך לצעקה. בצעקה טמון כוח עצום וצריך להשתמש בו. דא עקא (כפי שמובא בשיחה הידועה בכ"ח בניסן) שפעמים אנשים צועקים אבל אינם צועקים באמת אלא משום שנצטוו לצעוק. צעקה כזאת אינה מועילה אבל צעקה שנובעת מתוך אמונה אמיתית שבאמת אפשר לשנות – מובטח שתפעל.
כשאדם צועק מתוך ייאוש חלילה הצעקה חסרת חיים ותוכן אמיתי. צעקה אמיתית היא צעקה הנובעת מתוך אמונה וידיעה פנימית שגם למעשה אחד קטן שלנו יש כוח לעקור את מציאות הגלות ולהאיר אותה באור של גאולה.