דבר ראשון, צריכים לזכור שבכל עניינים אלו, צריכים להזהר ביותר וביותר מן המחלוקת, וככל הדברים בשליחות, צריכים לפעול שהם יבואו בדרכי נועם ובדרכי שלום, ולא באופן שכופים דעה אחת על מישהו אחר.
אכן ברור שישנו עניין עיקרי ביותר בעבודת השליחות לכוון את כולם לדרך החסידות, ולקשרם לרבי מה"מ, אבל כל אלו הדברים צריכים לבוא באופן של דרכי נועם ודרכי שלום, והאמת היא זו שמקרבת.
בעניין אמירת תחנון בכלל מובא במפורש במכתבו של הרבי מה"מ, באגרות קודש חי"ד אגרת ה'קא, וכך כותב:
"במענה על מכתבו מד' שבט בו כותב אודות החילוקי דיעות שהי' בביהכ"נ בו משמש בקדש בהנוגע לאמירת תחנון, ואשר הביא למריבות וצעקות עד שכותב שבא גם להלבנת פני חבירו ברבים, ושואל דעתי בזה.
ולפלא השאלה בהנוגע להלבנת פני חבירו ברבים אחרי שידוע ומפורש מרז"ל בזה וכן כמה מאמרים בגנות ענין המחלוקת, ודבריהם ברורים בזה". והדברים מדברים בעד עצמם.
עם כל זה ידוע המבואר בתורת החסידות, שבימים שבהם אין אומרים תחנון, אין הכוונה שחסר ח"ו בענין של אמירת התחנון, אלא שביום זה מאירים אורות כה נעלים, שמחמתם אין צורך לאמירת תחנון, כי הענין שפועלים עלי ידי אמירת התחנון ביום רגיל, נפעל ביום זה מעצמו, מחמת קדושת היום.
ובנוגע לעצם השאלה על אמירת תחנון בי"ב – י"ג תמוז, הנה בזה, לפי המבואר בדברי רבותינו נשיאנו, אין זה שייך רק למי שהוא חסיד חב"ד, או למי שמתנהג ברוחה של החסידות, אלא גאולה זו שייכת לכל יהודי ויהודי באשר הוא, ולפי זה אכן נראה שכל יהודי לא צריך להגיד תחנון ביום זה, וכפי שיתבאר כל זה בפרטיות לקמן.
על גאולה זו כותב הרבי הריי"צ כך –
"לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".
ומבאר הרבי מה"מ הכוונה בדיוק "אשר בשם ישראל יכונה" –
"אשר בזה נכללו כל סוגי בני ובנות ישראל: אלו שיש בהם תורה ומצות, אלו שיש בהם תורה או מצות, אלו שאין בהם לא תורה ולא מצות ורק אשר בשם ישראל יכונה.
וכידוע אשר כינוי הוא דבר ושם המעלים ומכסה על ענינו של הנקרא בכנוי זה, עד שאפשר שאינו שמו העצמי, גם לא קיצור שמו, גם לא פירוש שמו, גם אפילו לא בלשון שנקרא שמו, גם לא כינויו מצד עצמו אלא שנקרא כך רק על שם משפחתו.
ובכל זה גם הם עכ"פ יכונו בשם ישראל, כי, בלשון מכתב הנ"ל "כל איש ישראל (מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות) לבו תמים עם ד' ותורתו",
ולכל סוגים אלו נמשכה גאולה ביום זה בשנה ההיא (שנת תרפ"ז), וחוזרת ומתעוררת המשכה זו בכל שנה ושנה בזמן זה".
היינו שגאולה זו אינה נחלה של איש פרטי, או של חסידות מסויימת, אלא היא שייכת לכל יהודי ממש; שלכל יהודי ניתן הכוח ביום זה להיגאל מהמיצרים של הגוף ונפש הבהמית המעלימים ומסתירים על עבודת ה' שלו.
והדברים באים עד כדי כך, שכותב הרבי בהקשר לשמחת יום זה ליהודי של"ע נפטרה אשתו,
"ובאשר היום הוא יום שמחה, יום שמחתו גאולתו ופדות נפשו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אשר כמו שכותב במכתבו "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה", הנה ביום שמחה זה בטח יבטל כל ענין הדינים ומוחין דקטנות וכו', ולא יוסיף לדאבה עוד."
ולכן, כפי שמובא בהיום יום, ביום זה "אין אומרים תחנון" . ועד שכמה פעמים שמענו מפי הרבי מה"מ את הלשון "אסור לומר תחנון", היינו שעל כל יהודי ויהודי ישנה חובה ביום זה לשמוח בשמחתה של היהדות כולה, בניצחונה של היהדות, עד שזה יתבטא במעשה בפועל, בהליכה ברוחה של החסידות.
ולכן, ע"פ כל הנ"ל, בנוגע לשאלתך בעניין אמירת התחנון בבית כנסת שאינו חסידי ביום זה, הרי נראה שבדרכי נועם ושלום היה אפשר להסביר ולבאר להם, שאכן יום זה הוא גאולה לכלל ישראל, ולכל יהודי ויהודי באשר הוא, עד אשר בשם ישראל יכונה, ולכן גם עליהם חל החיוב ש"אין אומרים תחנון".
וברור הדבר, שאם היו הדברים נאמרים קודם מעשה, בהסברה טובה ובביאור עניינה של הגאולה, שייכותה האמיתית לכל אחד ואחד, והאור המיוחד שמאיר ביום זה, היו מסכימים כולם שלא להגיד תחנון, ואדרבה.
ומגאולה לגאולה, נזכה בעז"ה תיכף ומייד לגאולת עולמים בהגלות הרבי מלך המשיח תיכף ומייד ממש.