שלום וברכה
ישנם מקומות שבהם אכן המושגים אמונה וביטחון מדברים על מובנים שונים אצל היהודי, אך ישנם מקומות שהאמונה מתפרשת גם היא בעניין הביטחון.
ישנם כאלו שניסו לבאר שהמושג אמונה המתבאר באגרת הקודש אין הכוונה על מידת הביטחון, אך מעיון ודיוק בין השורות המבוארות שם, נראה לבאר גם שם שהכוונה היא על מידת הביטחון בבורא העולם.
ובהקדים הגדרת מידת הביטחון , שאין הכוונה בזה – כמו שטועים רבים - לבטוח בעניין ספציפי או ברצון מסויים של האדם, שלדידו הוא טוב,
כמו לדוגמא לבטוח שהקב"ה יביא לי את הרכב הספסציפי שאני רוצה בו, או שיסדר לי את העבודה המסויימת שאליה אני רוצה להתקבל. ולבטוח בזה באמת – עד שכך זה יקרה. היינו שהטוב יהיה במה שאני רוצה שהוא יהיה טוב;
אלא הכוונה היא להיסמכות וביטחון מוחלט בבורא עולם, מתוך ידיעה שכל מה שהוא עושה הוא טוב, ובביטחון שהטוב יהיה טוב נראה ונגלה.
והיינו במובן הרבה יותר כללי ומהותי, שהאדם שם את כל יהבו על בורא העולם, וברור לו שאין עוד שום דבר מלבדו, והוא ורק הוא יעשה את הטוב האמיתי, עד שיהיה ג"כ טוב נראה ונגלה – במושגים שלנו.
וכפי שנראה ממכתבי הרבי בכמה וכמה מקומות, ששם מבאר הרבי את מידה זו, לא בהיסמכות ספציפית, אלא בנקודה הרבה יותר כללית ומהותית.
כל העניינים יש להם מקור בפנימיות התורה, וכדי להבין כל דבר לאשורו צריכים להביט תחילה בספר התניא, ששם מבוארים העניינים כפי שהם בדקותם של דברים.
והוא הוא התוכן של אגרת י"א בתניא , וכפי שיתבאר לקמן בקצרה –
"ביאור הענין הוא רק אמונה אמיתית ביוצר בראשית.. וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעוה"ב.."
וכמבואר במאמרים הראשונים בתרס"ו, שבחי' עדן היא בחי' העצמות, למעלה מכל הצמצומים וההעלמות, ובעצם הכוונה היא שבבחינה זו, הכל הוא באמת טוב, ושם אין שום מציאות של רע, והכוונה היא לגלות את אותו טוב נעלם בתוך המציאות, אלא שהטוב הזה הוא אינו גלוי תמיד.
ובלשונו של אדה"ז:
"רק מפני שאינו מושג לכן נדמה לו רע או יסורים אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו"
והכוונה בזה, שאכן בפועל בעולם זה לא תמיד נראה, אך באמת היא המציאות האמתית. המטרה היא לא להשאיר את אותו נקודה עצמית במקום שלה, אלא להוריד את אותה המציאות בתוך העולם שלנו, וכמו שממשיך אדה"ז:
"וזהו עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם להאמין דלית אתר פנוי מיני' ובאור פני מלך חיים וע"כ עוז וחדוה במקומו הואיל והוא רק טוב כל היום
וע"כ ראשית הכל שישמח האדם ויגל בכל עת ושעה ויחיה ממש באמונתו בה' המחיה ומטיב עמו בכל רגע ומי שמתעצב ומתאונן מראה בעצמו שיש לו מעט רע ויסורין וחסר לו איזה טובה והרי זה ככופר ח"ו וע"כ הרחיקו מדת העצבות במאד חכמי האמת. אבל המאמין לא יחוש משום יסורין בעולם ובכל עניני העולם הן ולאו שוין אצלו בהשוואה אמיתית"
המאמין שעליו מדבר אדה"ז הוא הבוטח האמיתי. כי המאמין הוא זה ששם יהבו וכל גורלו על עצמות ה', ואכן אוחז במדרגה הזאת, ולכן הוא מצליח להוריד את הטוב האמיתי לתוך המציאות;
אך מי שח"ו מתאונן ומראה בעצמו שיש לו רע, הרי הוא מי שאינו בוטח, כי הוא אינו אוחז בעצמות, ולכן בפועל המציאות שלו היא לא כפי שהיא בעצמות.
במקומות אחרים מובאים סימנים שונים לבוטח, ובאגרת זו מבאר אדה"ז שהבוטח הוא בשמחה, כי הן הן חלק מסימניו של הבוטח, ששם חלקו על ה', וממילא שמח הוא בכל דבר, כי יודע שהכל הוא באמת טוב, וזה מה שגורם למציאות הטובה בפועל ממש.
ומסיים אדה"ז:
ואם כן הכל טוב בתכלית רק שאינו מושג ובאמונה* זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעוה"ב הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז:
ההסתכלות שמביא אדה"ז היא שאם אתה אכן אוחז בעצמות, ויודע שהכל הוא טוב באמת מאת הקב"ה, הרי בעצם אמונה זו, שמאמין שהרע הוא רק נדמה, ואילו הטוב הוא האמת, הרי הרע המדומה עולה למעלה, ונכלל בטוב הגנוז.
ורואים במוחש, שמי שאוחז באמת באמונה זו, ומאמין שכל דבר הוא מאת ה', וברור לו תמיד ש"הכל טוב" ו"אין רע יורד מלמעלה", הרי חייו משתנים מן הקצה אל הקצה, ויודע שכל דבר הוא באמת טוב. ועצם אמונה זו היא זו שגורמת שהטוב יהיה בפועל טוב גלוי, למטה מעשרה טפחים.
בברכה.