להלן לקט מהמובא על ימי התלשומין:

הימים שאחר חג השבועות נקראים ימי התשלומים. בכל אחד משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) היו מביאים קרבנות בבית המקדש. מי שלא הביא קרבן בחג הראשון של פסח או סוכות, יכול להביאם בימים הבאים, עד היום האחרון של חג הפסח או חג הסוכות. מאחר שחג השבועות נחוג רק יום אחד. ניתנו "ימי התשלומים" עד י"ב בסיון, שניתן להשלים בהם את הקרבת קרבנות חג השבועות.

אדמו"ר ה'צמח-צדק' שאל את סבו, רבנו הזקן: "מהו עניינם של ימי התשלומין שלאחר חג- השבועות?". ענה רבנו הזקן: "כאשר סוחר נוסע ליריד גדול, וקונה שם הרבה סחורה, אין הוא חוזר לביתו מיד לאחר היריד, אלא הוא שוהה כמה ימים ואורז היטב את סחורתו, שלא תיגנב ולא תאבד במשך הנסיעה הארוכה הביתה. ואף כאן: בזמן מתן-תורה ודאי קנה כל אחד קצת 'סחורה' משפע הגילויים של החג. לכן יש צורך להיות כמה ימים אחרי החג, כדי לארוז היטב 'סחורה' זו, שלא תאבד בטרדת הזמן" (ספר השיחות תרצ"ו עמ' 285).

"תשלום" הוא "מילוי חיסרון" – מה שלא עשה בחג השבועות. וגם מלשון "שלימות" – באופן נעלה יותר ממה שהיה יכול להיות בחג השבועות. בדוגמת העילוי של עשירות לגבי מילוי החיסרון בלבד. וכן דוגמת "בעל תשובה" שהוא נעלה יותר ממדרגת "צדיק גמור".

עניין התשלומים של חג השבועות הוא בימות החול דוקא, שלא כשאר מועדים שהתשלומים בהם הם או ביו"ט עצמם או בחול המועד. והדגש הוא שגם בימי החולין ממשיכים את שמחת החג, שואין אומרים בהם תחנון. ומבואר על כך, כי עניין ימי התשלומים שהם ימי החול דוקא קשור לחג השבועות, שבו ה' בחר בישראל, ועם ישראל בחר בה' בבחירה חופשית. שמשום כך אין שום מצוות מיוחדות בחג השבועות כמו בימי היו"ט האחרים. כי החידוש בחג השבועות הוא עניין הבחירה, שאינו קשור בעניין מסוים ובמעלה מסוימת. לכן גם ימי התשלומים אינם מוגבלים לימי היו"ט דוקא, אלא הם בימות החול, מכיון שעניין הבחירה הוא למעלה מה"ציור" וההגבלה של יום טוב דוקא.

בשנת תשמ"ט אמר הרבי, כי יש לנצל את היום האחרון מימי התשלומין של "זמן מתן תורתנו" (כולל גם ההכנה לחמישה עשר בחודש, שבו קיימא סיהרא דירחא תליתאי באשלמותא), לקבלת החלטות טובות ולקיימן תיכף בפועל ממש - להתחזק ולהוסיף בלימוד התורה  החל משיעורי חת"ת  שיעורי הרמב"ם  וכן בכל שאר השיעורים וקביעות העתים לתורה, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, ובמיוחד - להוסיף בהפצת התורה ובהפצת המעיינות חוצה. וכן להוסיף בכללות הענין של אהבת ישראל ואחדות ישראל, ולהוסיף בענין נתינת הצדקה באופן של "כפליים לתושיה" ובהדגשה מיוחדת שתהא הנתינה בסבר פנים יפות דוקא".