מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי נטייה לבזבז את הזמן שלי ואחר כך לבכות על כך. וחוזר חלילה… יש לי מטלות רבות מאוד שאני צריכה לבצע כדי לסיים את התואר, וההספק שלי ממש לא טוב. אני סובלת מכך ומאוד רוצה לנצל את הזמן שלי נכון. ניסיתי להשתנות בדרכים רבות – ואני לא מצליחה. בחודשים האחרונים אני ב"ה לומדת תניא. אני מבינה בשכל כי העצבות לא עוזרת לי לפעול וכי הכל משמיים וצריך לפעול מתוך שמחה. הבעיה היא שאני לא מצליחה באמת לפעול על פי זה. התחושה הפנימית שלי היא של ייאוש מוחלט- אני לא באמת מצליחה להאמין שאני יכולה להשתנות. התפללתי לאלוקים מתוך אותה תחושת ייאוש והכרה בכך שאני במצב של "אין האסיר מוציא עצמו מבית האסורים" גם אם יש ימים בהם אני מנצלת את הזמן – הם מועטים מאוד. בזבוז הזמן הוא בעיקר בשינה עד שעה מאוחרת, שיחות סרק בטלפון וכו'. אני מתנדנדת בין לחץ וחרדה לבין אדישות. כשאני ניצבת יום או יומיים לפני מבחן אני כן מצליחה ללמוד! אך כל עוד אני לא מרגישה את תחושת האין מוצא אני ממשיכה לבזבז את הזמן וזה למרות שאני סובלת מכך ולמרות שחשוב לי מאוד להצליח בלימודים. חוץ מזה, אני מוקפת בחברות המצויות במצב דומה מאוד לשלי – וגם הן לא משתנות. איך אני יכולה לצאת מהמצב הזה??