אחד היסודות העיקריים הוא ש"איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן" – היינו שכל מה שמבקש הקב"ה מהיהודי, מה שהוא מצווה, אין זה לפי ה"מושגים" שלו, אלא לפי המושגים של היהודי.
וכמו הסיפור הידוע, שאמר ר' זושא מאינפולי, שיעלה למעלה הוא יודע שלא ישאלו אות למה הוא לא היה "משה רבינו", אלא מדוע הוא לא היה "זושא".
כי הדרישה האלוקית מכל אחד ואחד היא לפי כוחתיו, לפי הכוחות שטמונים בו, ו"לפום גמלא שיחנא" – לפי גודל הגמל ויכולתו מעמיסים עליו את המשא.
אחת הדרכים הכי פשוטות ועיקריות להתקרב ולהתאחד עם הקב"ה, כתובה בתניא פרק ב', ששם אדמו"ר הזקן מביא את מאמר רז"ל על הציווי "...וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים י"א, כב), שכל הדבק בתלמידי חכמים – מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש, ומבאר שההידבקות בתלמידי חכמים היא שקושרת את הנשמות למהותן הראשונה ולשורשן שבחוכמה העליונה שבאצילות, המאוחדת בתכלית עם הקב"ה.
בחירת אדמו"ר הזקן לבסס את הצורך בהתחברות לנשמת הצדיק במאמר חז"ל זה שעל הפסוק "ולדבקה בו", מלמדת שעניין ההתקשרות לרבי אינו רק הנהגה חסידית והידור מצווה אלא קיום מצוות עשה ממש, וכמובא בדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו' הלכה ב'): "מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר ובו תדבק. וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם".
כשמעיינים בדברי הרמב"ם שם, מבחינים בדבר מעניין: המצווה להידבק בתלמידי חכמים מופיעה בהלכה ב'. בהלכה א' הרמב"ם מביא הקדמה וגם בה יש הסבר וטעם לאותה הידבקות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם..." (וממשיך שם לבאר את הצורך לגור בסביבה ראויה).
כשמתבוננים בדברים לעומקם, אפשר להבין שיש בהם הסבר גם לצורך בהתקשרות לרבי ולחשיבותה (כאמור, אדה"ז לומד זאת בתניא מאותו פסוק המובא אצל הרמב"ם) והיא: ההתחברות בשורש ובמהות האלוקית שבנו וההידבקות בהן (כמובא בתניא) מגינות על האדם מפני השפעה שלילית של הסביבה החיצונית (כדברי הרמב"ם).
ניתן לבאר זאת כך: הסביבה שהאדם נמצא בה משפיעה עליו. האדם מושפע מהבית שבו גדל, מהחברים שלו וכן הלאה. פעמים רבות ההשפעה איננה חיובית. הדברים שהאדם רואה ושומע סביבו (ובכלל זה בתקשורת), אירועים והתנהגויות שהוא נחשף אליהם במקומות שונים, תפיסות שהוא גדל עליהן בילדותו וכן הלאה, יוצרים בתודעתו חוויות מסוימת שאינן בהכרח נכונות ומתוקנות, ובעקבותיהן – תפיסות שגם הן אינן חיוביות במיוחד.
הדרך הטובה ביותר להתעלות מעל הסביבה היא לחזק את ההתקשרות לרבי. אם החסיד מרגיש בתוכו את הדבקות ברבי, הוא יונק משם כוחות ובזכותם הוא נעשה משפיע על סביבה ולא מושפע ממנה. לעומת זאת, אם המקום הפנימי של האדם אינו מכוון לדבקות זו, אזי יגבר כוחה של ההשפעה החיצונית, שכן "דרך ברייתו של אדם" כלשון הרמב"ם – זה הסדר הטבעי של המציאות: הסביבה והחברים משפיעים על היחיד.
זו הסיבה שהרבי מכונה "ראש בני ישראל": הראש הוא מקור ההשפעה. כשם שהראש צריך להיות שליט על הלב ולהנהיג את האדם בשלמות, כך נשמות ישראל צריכות להיות מושפעות מ"הראש" שלהן, שהוא הנשמה הכללית של נשיאי ישראל.
הבחירה אם לראות ברבי את ה'ראש' או בסביבה – נתונה בידי האדם. ההתקשרות לרבי עניינה להסיר את הראש החיצוני ולגלות את הראש האמיתי שלנו.
אומנם מקור הנשמה של כל יהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש", אך לאחר שהנשמה יורדת לעולם הזה הגשמי קורה לעיתים שהיא שוכחת מי ה'ראש' שלה, והסביבה החיצונית של העולם נהפכת להיות המשפיעה העיקרית עליה. כדי לגלות מחדש את ה'ראש' האמיתי שלנו, שהוא שורש הנשמה הדבוקה בה', אנו צריכים להתקשר עם ראש בני ישראל, שגם בהיותו בעולם הזה הגשמי – נשאר בדבקותו בקב"ה בתכלית. אם ננהג כך, נוכל גם אנו להתחבר לשורשנו ולמהותנו ולגלות את ה'ראש' האמיתי שבנו.
בהתקשרות לרבי שני צדדים: התקשרות שכלית – על ידי לימוד התורה של הרבי והליכה בהנהגותיו, אנו מפנימים את התורה במוח הגשמי שלנו, שהרי "הוא וחוכמתו אחד"; והתקשרות שבלב – התעוררות של רגש האהבה, וכמובא בתניא (איגרת הקודש סימן כז): "כי המשכת כל רוחניות אינה אלא ע"י אהבה רבה..." – היינו: ההתקשרות וההשפעה נוצרת באמצעות אהבה רבה.
אהבה עניינה חיבור ודבקות. כאשר אנו מעוררים בתוכנו את האהבה לרבי, אנו דבקים בו ומתקשרים אליו לא רק בראש שלנו, אלא בכל מהותנו.
ההתקשרות לרבי מאפשרת לנו לצאת מהגלות הפנימית. מצד עצמנו, ה'ראש' שלנו הוא ראש מעוות של גלות – ראש גלותי. אבל על ידי ההתקשרות לרבי, אנו יוצרים לעצמנו 'ראש' חדש – ראש של גאולה.
מכאן אנו יכולים ללמוד שהתקשרות לרבי אינה רק עניין חיצוני של הנהגה ומעשים, אלא החלפת ה'ראש' – היינו שינוי פנימי ומהותי. המחשבה על הרבי צריכה לגרום לנו תענוג ושמחה בתוכנו. הלימוד בתורתו של הרבי, קריאת הסיפורים, ציור פניו הקדושות, הצפייה בהנהגותיו וההאזנה לשיחותיו צריכים לעורר בנו התלהבות ולמלא אותנו מבפנים.
זה מה ששם הקב"ה בעולמנו כדי שנוכל להיות קשורים אליו באמת ומחוברים אליו. עשה עמנו הקב"ה חסד, ונתן לו צדיקים ובראשם נשיא הדור שבכל דור, שדרכם, ודרך הנהגתם – "כל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש".
על ידי ההדבקות בדרכיו של הצדיק, אנחנו מתחברים בעצם עם דרכו של הקב"ה.
ובזה הוא המענה על שאלתך כיצד יכול כל יהודי להתחבר עם הקב"ה, גם מי שהוא פשוט שבפשוטים – והיא שהקב"ה נתן לו את הרבי שבדור, שיורה לו הוראות ויתן עצות, ובעיקר יחבר את היהודי עם הקב"ה.
